My Life is Killing my Rock’n'Roll

דמיינתי היום כותרת “אביתר בנאי מדבר על הכל, החזרה בתשובה, הנישואין והאבהות, הבחירה שלא לבצע שירים מתקופת החילוניות”. הדמיון הזה הגיע אחרי האזנה בריפיט לאלבום שלו “לילה כיום יאיר” במקביל לגלישה באתרי האינטרנט הפופולאריים שמסקרים את שלוש השנים שחלפו מאז שחטפו את גלעד שליט. חשבתי לעצמי, עם האלבום הזה – הוא פשוט לא צריך להתראיין. בדרכו המרהיבה והצנועה האמן הגדול הזה (אולי הגדול ביותר) מספר את כל מה שמעניין אותי לשמוע ומשמח אותי לקבל. בעדנה וסקרנות פנימית, בהשלמה עם הקצוות המחודדים בתוך מעגל האמונה.

בהאזנה ראשונה פחדתי קצת, אפילו התאכזבתי באיזושהי צורה, מהשירים הפחות דיסוננטיים, ובסופו של דבר נפלתי. אל זרועותיו המושטות. אני זוכרת שלפני שנה בערך היינו א’ ואני בהופעה של אביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר, והיה שיר אחד שזכרתי ממנו רק כמה שורות (שכמובן הבכיאו לי ת’נשמה אז בהופעה), כשקניתי את הדיסק (45 שקל בדיסק סנטר!) ראיתי שהשורות שזכרתי היו היחידות בשיר שבעברית (השאר בארמית), והן צירוף מלים גדול מהחיים בעיניי, מרגש ורך כמו שרק הוא מסוגל לגעת:

“עד שנפגשנו, אני ואת

הייתי צריך את הכאב

כדי לרגע להתקרב

היום אני אתך ואני יודע

כמה עומק, יש בלי גבול

בנחמה”

(מתוך “אוריתא” )

יש משהו כל כך יפה בהאדרה של הנחמה, בבחירה הזאת שאנשים כל כך מפחדים ממנה בעידן הנוכחי של העולם, במעצורי הגשמת הפנטזיות ההוליוודיות השקריות, בהשלמה העדינה הזאת, שמדברת אליי לחלוטין ונוטעת בי מרגוע.

ההחלטה של אביתר לשיר על ההרגשה שבעבדות לקהל וההתמודדות אתה אמיצה ומקסימה בעיניי:

“זה הלב שלי

ואני לא מוכר

שכחתי מה חשוב

עכשיו אני זוכר

לשיר כדי לתת

כדי להידבק

כאב הוא הזדמנות

להירפא”

(מתוך “מחיאות כפיים” )

לא כותבת כלום חודש ויש לי את הדיסק יומיים וכבר יצא קצת. נחמד. מצפה לרגשות שעוד יצופו.

נ.ב

ההורים שלי חוגגים היום שלושים פאקן שנות נישואין (אני, האנוכית, מייד חשבתי לעצמי, לעזאזל, זה אומר שאני עוד מעט בת שלושים!!). יש לי כל מיני רגשות בהקשר של הנישואין של ההורים שלי והחלק של כל אחד מהם במפעל חיים המפואר הזה ואני מודה להם מאד על ליווי הדרך שלי תמיד בקבלה וברצון, המון מזה בזכותכם. תודה ומזל טוב ונשיקות.

בטייק אוף על “מאבד את הקצה” של קוואמי/ LCD SOUNDSYSTEM

תודה נעם, על המסע הפנטסטי הזה.

כוכבית:

דפש מוד, היה מרגש ברמות וובכן, סליחה, בינלאומיות. יותר מזה, זה היה קצת חלומי להגשים את הציפיה הכל כך ארוכה הזאת להופעה שלהם עם א’, שהוא לא כזה ביג פאן (מאוורר גדול), אבל הוא בלב שלי ואתי, והמוזיקה הגבירה את זה, במיוחד ב I Feel You ושמעו עד בני ברק, כך אומרים.

פעם ראשונה מאז שהתחלתי לכתוב פה, כמעט שלא הרגשתי שעבר חודש ומשהו מהפעם האחרונה. כאילו שזה לא הפריע לי שאני לא כותבת, כמו שתמיד מפריע. קורים הרבה דברים, קיים בי איזשהו רוגע שמציץ מחלונות תחושת עשייה ואיזושהי שלמות רגשית משונה, כזאת שהדבק של המחשבות הרעות שתוקפות בדרך כלל ממש גרוע ולא נצמד. הרוח פורעת את שיערותיה של האני הפנימית. הגוף מצדו, מוזנח בתקופה הזאת. והנשמה דופקת על דפנותיו, אומרת, הירגע יקירי, זמנך לתשומת הלב הקפדנית קרוב. חזרתי ליוגה.

תל אביב יוצרת מפגשים על מפגשים, עם אהובות ואהובים, עם סתם אנשים ברחוב. לפעמים אני מקשיבה לשיחות ברחוב בוגרשוב ושומעת שיחות פרטיות, עכשיו למשל שמעתי אשה נאה בשנות השלושים לחייה אומרת לגבר בלתי סקרן שהולך לידה “במקור היא מבאר שבע, אבל היא למדה בתל אביב” ואח”כ בחור בן 25 בערך אומר בטלפון לחבר שלו “עכשיו זאתי ממשפחה של פרופסורים, גיליתי את זה רק בחג שהייתי אצלה בבית {חבר אומר משהו} כאאאאאאאן מה אתה יודע” וקלטתי משפט אחר מבחורה נרגשת שחצתה את הכביש “אז הוא בא אליי אחר כך והיה ממש נעים”. אנחנו כל כך אוהבים לדבר ולספר כאילו שזה הדבר שהכי מרגיע את הנפש לעשות, גם אני כזאת, שורפת שעות בשיחות על כלום והכל, מתמסרת, לפעמים אני חושבת שאני פשוט לא שותקת מספיק, לא נותנת לרגעים לחלוף במחשבות ובלי פליטות. במקום הקודם שעבדתי בו הייתי פטפטנית צמרת. הבנות שעבדו אתי במשרד תמיד היו המומות מהחיים שלי, כאילו שאני איזה עב”מ, אז זה גרם לי לקשקש יותר, נעמה לי תשומת הלב.

היום יצאתי קצת יותר מוקדם לעבודה, שעת עומס. עלתה על האוטובוס בחורה תל אביבית שנראית טיפוסית וחמודה באותה מידה, דבר מה חריג בשטאנץ התל אביבי שבראשון נראה הזוי. כשהיא נכנסה פנימה ראיתי שהיא מחזיקה את החופשי חודשי בגדם של כף ידה, היו לה שתי אצבעות גג, אם בכלל. אח”כ כשחזרתי מהעבודה בקו 42 שהוא אחד הקווים הכי קשים שיש בעיר ישבה מולי מישהי שמיד רואים שהיא רוסיה עם בניית ציפורניים מזעזעת במיוחד שאי אפשר להתעלם ממנה, יש מין אופנה כזאת משונה של ציפורניים חדות, משולשות, מזוויעות. כשעבדתי בקונדיטוריה תמיד ראיתי אותן נאבקות עם העודף, מישהי אמרה לי פעם שצריך לקבל על זה אחוזי נכות. הרוסיה מהאוטובוס הוציאה מהארנק שלה כרטיס והתקשה ואמרה ממי, אני חייבת מילוי דחוף, קבעו לי שיוף, אבל אני פשוט חייבת מילוי. הצחיק אותי שככה מולי היא מתעסקת בדבר שהכי שמתי לב אליו בה. חוצמזה גם היה לה איפור קבוע וצמיד מזהב לבן ולא היו לה טבעות על הידיים ואחרי שהיא סיימה את השיחה עם הממי היא התפנתה לדבר עם גבר שקוראים לו רמי ושכנעה אותו להיפגש אתה ושיאללה, הגיע הזמן שאשתך גם תעשה משהו בבית, אז שהיא תישאר עם הילדים ערב אחד, מה קרה.

נסעתי להורים שלי היום להחזיר את האוטו וחזרתי במונית שירות שהגעתי אליו ראשונה והנהג שלא היה ברור מאיזו עדה הוא אבל היה לי ברור שהוא שונא ערבים ממש הכריח אותי לעלות, הוא אמר “מותק, גם אני צריך פרנסה” וזה שכנע אותי. כל הדרך בהיתי בכפות הרגליים של בחורה צעירה אחת שלא הפסיקה לחייך. הסתכלתי גם בכפות הרגליים שלי,  נראה לי שאנחנו בערך באותה מידה, אבל היה לה לק חום על חצי ציפורן וסנדלים מוזהבים. אני עם כפכפי ברזיל חומות, עונה שלישית כבר, שהלכו באופן קבוע בקיץ שלפני הקודם על מחופי יפו ועד הנמל והיו פעילות מאד בהודו. אני תמיד שמה לב לדברים שטותיים כאלה, כמו אלו מסעות חוויתי עם החפצים שלי.

בדרך מתחנה מרכזית הביתה ישבתי על קו 5 ואף אחד לא ישב לידי עד התחנה לפני שירדתי, חשבתי שזה משונה, כי היו אנשים שהעדיפו לעמוד וזה לא שהנחתי את התיק לידי או משהו, ממש קידמתי בברכה שמישהו או מישהי ישבו ליידי בכיף. בסוף התיישבה איזו אשה שנראית עשירה אבל הלכה עם שקית של הכל בדולר, זה הגניב אותי. כל הדרך זאת שלפניי קראה את ההודעות שנשלחו בפלאפון שלה ולא היה שם שום דבר מעניין.

תל אביב זה הבית, ביג סיסטר איז וואטצ’ינג.

אני לא כותבת כי אני נורא נורא עסוקה. בדברים טובים מאד, אבל עסוקה (עבודה חדשה, בין השאר

קראתי בבוקר שאסף אבידן קיבל פרס תגלית השנה מאקום. ככה מדי פעם באות עליך כל מיני צביטות קטנות. אסף אבידן שהמוזיקה שלו כל כך חסרת השראה, לא מקורית בעליל ושלא לומר מעצבנת ברמות קשות, מקבלת גושפנקא שבטח גם תמשיך להשפיע על התרבות הממוסחרת, המשמימה והשטחית  שמאפיינת את מדינתנו שגם ככה נמצאת בשלבי התפוררות תרבותית מתקדמים.

בתיאום חד משמעי, אני גאה ביותר להיות חלק מהקבוצה שמקדמת את האלבום “נוף פשוט” של אלי לס, אלבום שנכתב, נוגן (כל הכלים!), הוקלט ומוקסס על ידו. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על אלי פה, כנראה משום שהמוזיקה שלו משפיעה על החיים והתפישות שלי ישירות, שהוא אחת ההשראות הכי גדולות שלי וספציפית כרגע, משום שהוא משיק את האלבום שלו הערב.

יש פה סרט דוקומנטרי קצר של שחם רמח על אלי, אשמח מאד אם תראו אותו. אשמח גם לראותכם הערב.

יום חופש

קמתי מהמיטה. הבוקר מכוער, למרות יום החופש הכפוי. בשעות הבוקר, בין שש לתשע, חלמתי חלומות על בלבול. קמתי עירומה אל המחשב, התעטפתי בשל כחול שהבאנו מהודו. הארץ (גדעון לוי שוב כתב מאמר חשוב), פייסבוק (מי זה הבחור הזה שהציע לי חברות ויש לנו שני חברים משותפים ואני לא מכירה ולא עונה לי על המסג’ “אנחנו מכירים?”, תמיד זה מרגיש כל כך סליז), ג’ימייל (אחי שלח תמונה יפה שלי מאינדי נגב, לפני ארבעה חודשים, עליתי מאז במשקל, כמה מבאס, לא נורא, נחזור לעצמנו בהקדם), ארץ נהדרת, בא לי לראות ארץ נהדרת, מקלחת, במקלחת האיפי שעוד לא יצא של אסף שריג ואני שרה בקול צרוד את המלים שלו המלים שלנו. התלבשתי, אמרו שחם היום, אביך, אני צריכה להוריד כביסה בבית השני שלי – בדרום העיר, המיותם. שמתי עליי את מעיל העור שלי, אדום, יד שניה, כולם אומרים שהוא נורא יפה, מחשבות על לחזור להיות צמחונית. קראתי אתמול בלוג של אחד, יהונתן קלינגר, שכתב שהוא לא מעוניין להכיר בחורות לא צמחוניות, שזה מבחינתו כמו אונס, כמו רצח מול הפרצוף. ירדתי למטה לתחנת קפה הפינתית, תכננתי לשבת עם הקפה, לקרוא עיתון ואז לנסוע דרומה למולדתי.

הפוך על מים אמר לי הבחור מהקפה, אמרתי לו כן, מכירים אותי פה, בית קפה שכונתי, בועה בועה בועה, אין לי כסף, יש לי רצון עז לקפה עשוי היטב על ידי הבחור מהקפה, שישקיע בי, הוא שר שירים של ג’מירקוואי שמתנגן ברקע, תמיד נראה לי שג’מירקוואי זה מישהו שאין לו מעריצים שרופים, מעין משהו כזה שראו כל הזמן בMTV בשנות התשעים. דיס איז דה ריטרן אוף דה ספייס קאובוי וכל מיני כובעים משונים. איזה מן שם זה ג’מירקוואי בכלל. בכל מקרה, ישבתי, היו שם כל מיני אנשים שגרמו לי להרגיש עוד פעם את הבועה בועה בועה הזאת שבזמן האחרון בא לי לפרוץ את קירותיה, יש לי וויז’ואל כזה, כמו הקליפ של מדונה , אנד איים נוט סורי, איטס היומן נייצ’ר.

בכל מקרה, ישבתי וקראתי העיר, כמו רציתי להכעיס את עצמי, לעורר את דוקרני הקרח שגם ככה אני מרגישה אותם מושחזים בתוכי. קראתי את הטור של בן זילכה על השמאלנים המדוכאים בעיר הזאת. הוא כתב שם כל מיני דברים שעוררו בי גועל וקירבה בו זמנית, וחתם את זה שההרגשה היא שאנחנו עכשיו כמו איזה קהל שרוף של איזו להקה אלטרנטיבית ותיאר שמאלנית שסיפרה כמה היא בכתה במלחמה בעודה מאפרת מסיגריה שהדליקה ואני חשבתי כמה התיאור שלו שונה ממי שאני אבל אם מישהו היה קורא את זה אולי היה יכול להיות לו אימאג’ שלי. תכלס. נרקיסיסטית נהייתי עם השנים. סגרתי את העיתון וברחתי הביתה לכתוב. עכשיו אין לי מושג על מה.

דכאון פוליטי

לפני שבוע הגשתי וערכתי תכנית ברדיו הר הצופים, פוסט בחירות. הקלטנו לייב ואחרי התכנית הרגשתי רע, למרות שבאתי לגמרי בתחושות טובות. כשהקשבתי לזה, עשיתי ניתוח קצר ולא ממצה – הבחירות של השירים שם היו כמעט לגמרי נטולות תקווה, הקול שלי נשמע עצוב ומתנשא, לא ממש מבין על מה הוא מדבר. אחי אמר לי שאני נשמעת פלצנית ברדיו. האמת היא שהרגשתי די עילגת אחרי שהתכנית הסתיימה, למרות הגאווה המתבקשת במוזיקה שבחרתי לנגן.

תקווה

בשבת שעברה פגשתי את י’, חברה טובה ואדם שופע טבע ואומנות, לקפה בשבת, פגישת עבודה. י’ ואני חברות מהצבא. יש לנו חבורה של חמש בנות, יחד שירתנו כמש”קיות ת”ש במחווה אלון, בסיס חינוך ל”אוכלוסיה בעלת רקע סוציו אקונומי בעייתי”, ובמלים פשוטות ערסים כבדים שרובם לא סיימו תשע שנות לימוד ועולים חדשים מאד מרוסיה. יצאנו כולנו יחד לקצונה ועד היום אנחנו חברות טובות מאד. הדבר הכי חשוב שיצא לי מהצבא הוא החברים שנשארו עד היום, פרחים סגולים בשדה קוצים אלים, שמהווים חלק בלתי נפרד ממי שהפכתי להיות, כמעט עשר שנים אחרי. החברות האלה ספיציפית, התבגרו להיות נשים מדהימות ומעניינות, ואנחנו חיות את חיינו שזורות אחת בשניה ובעיר הזאת. שוחחנו י’ ואני, בבית קפה מחורבן שזכותו היחידה היתה שהיה שם מקום בשמש, על רעיונות ליצירה משותפת. בסופו של דבר, אחרי שעות החלטנו היא ואני להתחיל לכתוב תסריט שיהיה מבוסס על חייה של סבתה. מחר בצהריים, אנחנו עורכות את התחקיר הראשון שלנו לקראת תחילת הכתיבה וזה ממלא אותי בלבול, ציפיה והתמסרות לתמימות מאד לא אופיינית.

לסיום,
אני ממליצה בחום רב לקרוא את הנאום היפה של הסופר הרוקי מורקמי, שזה השבוע בפרס ירושלים.
 

האמת היא שמה שהכי בא לי לעשות כרגע
זה לקחת את כל מה שאני מרגישה
לצבוע בצבעים עזים
ולהסתכל על זה
האמת היא שאני מדמיינת את זה תלוי במוזיאון
ואישה עם משקפיים עבים וגזרה דקה תביט ותגיד
אני לא מבינה מה אתה רואה פה
זה נורא וולגארי
ולידה יעמוד בחור חצי מזרחי
עם שיער מאפיר ויגיד
דווקא, אני חושב שזה מלא חיים
ובאיזושהי צורה
מדכא.

היא לא תשאל למה הוא חושב שזה מדכא
מכיוון שדברים כאלה לא מסבירים
פשוט אומרים ומסתכלים אחד על השניה
בהבנה של מביני עניין וח”ן
ומהנהנים ויוצאים החוצה לשתות משהו
(היא תחשוב על זה בדרך, שאולי הוא צודק, אבל זה דווקא נחמד שהיא לא הסכימה אתו, זה נותן לה אישור שהיא יכולה להיות אחרת)
וממשיכים לדבר על היצירה הזאת ועל היוצרת שלה ואולי גם על הסרט החדש של
והאלכוהול בדמה יגרום לה להביט בו מלמטה, כשהיא מניחה את אוזנה בין ידיה על הבר,
מסתכלת עליו בזמן שהוא מספר אנקדוטה
ומעשן סיגריה
הוא, כמובן, יהיה מעניין ביותר ויגיד דברים חכמים שהיא אף פעם היא לא חשבה עליהם
בצורה מדייקת כל כך
היא תענה והוא יקשיב לה בריכוז ויחייך לעתים
והיא תרגיש שהיא פחות חכמה ממנו
ותתבאס
ובזמן שהוא יענה לה היא תסתכל עליו
ותחשוב, לא בהתלהבות ילדותית אלא בייאוש בוגר,
בבדידות שרק כשהיא שיכורה היא מוכנה להודות בה
 שהיא דווקא הייתה רוצה אתו יותר
אבל הוא כזה טיפוס שלא מסוגל להתמסד
וגם באיזושהי צורה מעט א-מיני
אבל מאד מיני
אני חייבת להזדיין, לא הזדיינתי כבר איזה שלושה חודשים
מי היה האחרון?
אה, אוף, כן, נזכרתי.

היא תתעקש שהם ילכו בשדרה ולא במדרכות בצדדים למרות שזה מאריך את הדרך
ושצריך לחכות ברמזור
הם ייפרדו בקינג ג’ורג’
לא איזו פרידה מיוחדת
נשיקה בלחי ונהיה בקשר
היא מיד תוציא את הפלאפון
והוא יוציא עוד סיגריה ויילך רגוע
ויחשוב על חנוך לוין

ואני אשב שם על ספסל בשדרה
עם גלידה ובירה וסיגריות
והצבעים העזים שלי
בוכה, מבכה, סובלת
מתסכול של חוסר פענוח
מתחושות אובדן
מביטול מול העצמה עצמית
עם כאב לב ודמעות
שרק אם מתקרבים רואים
למעשה אראה כמו סתם תל אביבית לא מיוחדת
שבטח הצביעה דב חנין לראשות העיריה,
מבינה בענייני תרבות ולא מבינה את סבלם של תושבי הדרום.

“השאלון” שהנו האתר של סיני גז שמראיין א/נשים מפה ועד הודעת פיטורין חדשה, העלה פרויקט חדש “הלינק הרב שכבתי” בו בלוגרים ממליצים על בלוגרים ונותנים גם הפתעות על הדרך. 

וובכן, תימורה לסינגר, שאותה אני מכירה ווירטואלית כבר שנים מספר דרך פורום מוזיקה ישראלית בווינט, שם ראיינה אומנים ברגש וחוכמה מדהימים וכיום כותבת על מוזיקה בווינט וגם מנהלת את הבלוג היפה “סך הקול” באתר רשימות, המליצה על פינת השיגועים הפרטית-חברתית שלי פה(תודה תימורה! נחמד ביותר לדעת שאת קוראת כאן!) ועליי לבצע כעת שני דברים: 

להמליץ על בלוג: אני מעבירה בזאת את השרביט לחברה טובה טובה ביותר, שכותבת בלוג מקסים, אניגמטי, מרגש חושים ומעורר מחשבות בקפה דה מארקר (הבלתי מושך בעליל). שמה נילי (אתם מכירים אותה בתור n_r)  ולבלוג שלה אין שם אלא רק כאלה: ///.

לתת מתנה קטנה: לקטע שבלינק קוראים Classical music with shining eyes, והוא קטע קצר ומהמם שמרצה בו בנג’מין זנדר (שהוא ככל הנראה מנצח בעל שם) על היופי שבמוזיקה בכלל (כך אני ראיתי את זה… ) ומוזיקה קלאסית בפרט. מומלץ ביותר ותודה לארי, מענטש למופת, על שהתרגש מהקטע עד כדי כך שמבעד לאדי האלכוהול  הרבים שהיו בשיחתנו על הקטע, זכרתי להציק לו שיישלח לי את הלינק.

בנוסף, אמליץ לכם לבוא מחר להופעה של יהוא ירון שהוא ללא ספק התגלית של החודש הראשון של 2009 בסלון ברלין. 

בונוס לקוראים ולקוראות: קלישאה תל אביבית. תמונה מחוג פאב-שסק של חה”כ דב חנין מהמפלגה שבה אבחר בבחירות הקרובות, חד”ש.

מה אגיד, סתמה לי ת’פה המלחמה הזאת בבלוג. מצאתי את עצמי פוסטינג ניו אייטמז של אנשים אחרים כמו חיית בר בפייסבוק, מתווכחת (ואף רבה) עם האנשים הכי קרובים אליי, מאדימה, בוכה, מתלהמת, עוכרת ישראל, לוקחת ללב. אם מישהו/י מהקוראים קורא רק פה ולא נמצא אצלי בכל מיני רשתות אחרות (חברותיות או ווירטואליות), אגיד שהתנגדתי למלחמה. בימים הראשונים בעיקר הייתי המומה ובהפגנה השניה והגדולה נגדה כבר הייתי. מצאתי את עצמי קוראת כל פסקה ופסיק, ניזונה מהשואה הזאת. ואל תתעצבנו שאני אומרת שואה, ומה הקשר שואה, מבחינתי כל הדבר הזה היה זוועת אלוהים אחת גדולה וכאב לב עצום בשבילי, על אובדן הנאמנות שלי למדינה. אבל תכלס, לא באתי לדבר על זה.

המוזיקה חזרה לחיי ובגדול. לפני חודשיים בערך, בערב פיתקית שהתקיים בבאסס בירושלים הרגשתי רע, ההופעות היו בסדר, החברה היתה בסדר אבל אני הרגשתי איך גוש עצום בוקע מנשמתי אל הגרון ועוצר כל התרגשות. למחרת לא הלכתי לעבודה. כאב גרון עצבני ומועקה נפשית. הלכתי להופעה של אנטיביוטיקה בערב למחרת ויצאתי באמצע, מרוקנת. החלטתי לקחת חופש מהופעות וזה לגמרי עבד. למרבה היופי, ההופעה הבאה שנהניתי בה  היתה ההופעה המעולה של אנטיביוטיקה בסלון ברלין חודש וחצי מאוחר יותר. ומאז, אולי בגלל הפגיעות הרגשית הגדולה שהמלחמה יצרה, אולי בגלל שאני מרגישה באופן כללי קצת לא בבית, אולי מפני שבא לי לשרוף עד עפר את בניין המשרדים המהודר בו אני עובדת, המוזיקה ניחמה ופילסה מחדש את דרכה אליי.

מצחיק, פעם הייתי כותבת רק על מוזיקה והופעות ועכשיו אני מנסה לתאר קצת מהאומנים שהייתי רוצה לתת להם פה במה ויוצאות לי רק קלישאות. אז אציין שבערב “מסרבים להיות אויבים” שהתקיים בבית פיתקית אמש, הופיע יהוא ירון שהפיל אותי מהרגליים. מוזיקלית הוא מכה חזק בבס או קונטרה בס ומילולית הוא מסתובב במקומות בהם אני מסתובבת בעיר הזאת ומזמן לא הרגשתי את ההרגשה הישנה ההיא של רצון לגשת לאומן אחרי ההופעה שלו ולהגיד לו בואנה בן אדם!!!! מה זה הדבר הזה!! זאת אני שהתחבאתי ממך? במייספייס קצת התאכזבתי מהעיבודים המנופחים מדי בחלק מהשירים, אבל אין ספק שלהופעה הבאה שלו אני אלך.

בכלל, היה ערב מיוחד אתמול. רם אוריון שר את “מוות לסמלת” של סדרני הדשא, יוני כדן שר בביצוע מצמרר את “מורה חיילת”, לבדו על הגיטרה, צ’יקי הוכיח שוב שכל ההוא-הא סביבו מוצדק לחלוטין, נגה שלו בשיריה הכל כך נשיים ודוקרניים הביאה רוח של בית ומחאה ודני הדר שר את “ערבב את הטיח, אחמד” של אהוד בנאי (אגב, לכו דחוף לראות את “חייב לזוז”, הדוקומנטרי על הפליטים) ואת “Alliance” של רוברט וויאט. הקול שלו כל כך השתנה עם השנים, הפך להיות גבוה יותר, אפילו רך, וריח של אדמה נודף מכל מילה ששר. הפעם הראשונה שביקרתי בבית פיתקית היתה לפני שנתיים וחצי, בערב נגד מלחמת לבנון השניה. והיום, במעין סגירת  מעגל אומללה, הבית הזה הוא בכל מיני דרכים וצורות חלק ממני, מקור לכח.

אני מסתובבת בעיר עם הרבה מחשבות והנה, יושבת ולא חשה כלום באצבעותיי כשכותבת. גם לא כותבת לעצמי.  אולי יתעורר עליי איזה בוקר חורפי בקרוב ויביא אתו גם את זה.

עגל הזהב

כמו 39.1 אחוזים ממדינת ישראל, צפיתי אמש בגמר של האח הגדול.  על הדרך שתיתי שתי כוסות יין והחלפתי דברים עם שני אשכנזים, אחד מהם בן הזוג שלי, על תחושות הקיפוח. על הרגשנות של עדות המזרח ועל ההתפרצויות של עינב בובליל, הבחורה שמידת חוסר המודעות שלה לעובדה שהיא די בהמית כמעט זהה לחוסר הטעם שלה בבגדים. כשהראו את ה-יא-וולי וה-נו, זה לא פייר!! במקבץ הקטעים של “ככה ראינו אותך 107 ימים” היא נראיתה המומה מזה שכולם קלטו אותה. שכולם תפסו שהיא אינה עלמת החן שאוחזת בשתי ידיה בסנטרה ועושה פרצוף מושכת למצלמה. אני כל כך מזהה את זה, מצד אחד ההכרזות האינסופית של “ככה אני, אין מה לעשות” ו”אני לא צועקת זה הטון דיבור שלי”, ומן הצד השני, הרצון להיות קלאסה. וקלאסה – זה אחושרמוטה פרידמן.

חלק לא קטן מהמשפחה שלי הוא כזה. אצל אחיה ואחיותיה של אמי זה מחולק בצורה די ברורה למרוקאים ולמתשכנזים. משעשע לראות את הראי הזה – דודה שלי, אשה נשואה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה ומגדלת שתי בנות צופיפניקיות מדגם LIGHT EMO שכזה, מבשלת הכי מדהים בעולם ועם הלב הכי גדול בעולם ובעיקר דעתנית בצורה קיצונית, היתה סאקרית מוחלטת של שפרה. זכורה לי ארוחת ערב אחת, שבה סעדנו כל הצד המשתכנז של המשפחה בבית הוריי, ומיד כשקמנו מהשולחן, היא ניגשה למחשב וחזרה בהצהרה נרגשת “וואי וואי, לקחו לשפרה את החלב קוקוס איזה בלאגן הולך שם אתם לא מאמינים”. אמא שלי, שונאת ריאליטי ברמ”ח איבריה, שלחה עשרה אסמסים לשפרה כדי לעשות לדודה שלי טוב על הלב.

מהצד השני של  המתרס, ישנם יושבי הצד הבובלילי של משפחתי. בת דודי, בחורה יפיפה ושומרת מסורת, צעירה ממני בשנתיים וכבר אם לבת קטנה, כתבה היום בסטטוס-ליין שלה בפייסבוק “אכזבה גדולה בגמר האח הגדול אבל יש משפט שאומר צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. אני בטוחה שהיא הזדהתה מכל הלב עם הקונפליקט המהמם של עינב. בפעמים הספורות שאני פוגשת אותה אני ישר קולטת את העובדה שאני מתנשאת בעל כורחי ורק מתוקף היותי מהצד המשתכנז של המשפחה, פרידמני, אם תרצו.

זה מרגש לדעת שיש דברים שאני יכולה לזהות ולדעת רק כי אני מגיעה משם. רק כי שורשיי מסתעפים שם. כתבתי על זה לפני שלוש שנים בפורום מוזיקה ישראלית בווינט, אני זוכרת שזה היה פוסט מכונן בשבילי. בעיקר כי גיליתי את הרצון שלי להיחשף כך, מרוחה על גבי הדפים הלבנים של ווינט, מוקפת בקהילת אנשים בימים שעוד היתה משגשגת (Blogs killed the forums star) ומדברת על המזרחיות שלי.

קשה להתעלם מזה, תשעים אחוז מהחברים הכי טובים שלי אשכנזים, בן הזוג שלי אשכנזי (תמיד היו) ואין לי ספק שקיימת בי איזו דמות של “החברה המרוקאית שלהם”. לא בקטע רע, חלילה. אף פעם לא בזלזול. אבל אני מרגישה את זה פעמים רבות חג ונסוב מעל ראשי וגופי כדבר מה מעניין, אחר. אפשר לנסח את התחושה כ”ברת מזל שאני כזאת” אך אני חושבת שאנסח את זה כמשהו שאני שלמה אתו ומגניב לי לחשוב שהוא קיים באישיות שלי. וזה הרבה.

כלוב  זהב

הייתי השבוע בכנס משאבי אנוש, כנציגה של חברת כח האדם שבה אני עובדת. התעוררתי מוקדם מהרגיל כדי להגיע לכפר המכביה בזמן ולהקים דוכן של “חברת כ”א בפריסה ארצית שמעניקה שירותי כ”א מתחומי סיעוד ועד הייטק ובכירים”. מסיעוד ועד הייטק, מהנמוך לגבוה יעני. זה יצא לי מהפה בצורה כל כך טבעית כשביטאתי את זה מול הלקוחות הפוטנציאליים שאיתרנו שם. מהנמוך לגבוה. בא לי להקיא.

בכנס הזה כל הזמן היה אוכל. ואוכל טוב. ארוחת בוקר של-בית-מלון, עוגות מפה עד טיבט, וופל בלגי בהפסקת עשר, קפה הפוך בחינם לכל דורש במהלך כל האירוע, חצילים בטחינה, דגים, קבבים ועשרות סוגי סלטים בצהריים, קפה ועוגה פרווה לאח”כ. חבר’ה אחרי צבא שעובדים בקייטרינג מתרוצצים בחולצות של “פורטל דרושים”, מתים לעוף הביתה. גם כל הנציגים חילקו הפתעות כמו מרקרים, פנקסים, מנקים למקלדת שנראים כמו סומק. גם אנחנו חילקנו כאלה דברים בתוך שקיות ירוקות ענקיות. אני הכנתי אותן ונתתי אותן להרבה אנשי כ”א שכאלה, בעיקר נשות כ”א, לבושות בבגדים הצפויים שלהן.  הרבה אנשי שלישות מהצבא היו שם, אני טוענת שזה כי רק לצבא יש כל כך הרבה תקציב לדברים כאלה בתקופה כלכלית עכורה כמו זו. זה היה די דומה ללעמוד בדוכן של פיתקית באינדי נגב, רק בדיוק ההיפך.

בשבוע שעבר עברנו למשכננו החדש, בניין שהחברה בה אני עובדת בנתה, ובה יישבו כל בעלי התפקידים בתל אביב ביחד. הבניין ממוקם דקה וחצי הליכה מביתו של א’, בן הזוג שלי. כמה נוח, כמה מגניב, כמה נהדר. השכרת שמונה וחצי השעות היומיות מזמני הפנוי מעולם לא היתה משתלמת יותר. בא לי לעמוד על גג הבניין ולצעוק משל הייתי דן פביאן בלוך, סולן אנטיביוטיקה, ששר ב”פיצוציות”: לא, לא, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.

ושלא (לאאאאאאאא, סתם) תבינו לא נכון, לא רע לי עכשיו. דווקא די טוב לי באופן כללי. אבל הקיפאון הזה חודר אל מתחת לעור. וזה משהו שאני לא משלימה אתו, ואני מנסה לעשות משהו עם זה והשכנוע העצמי הזה עובד – וזה הרבה.

עגילי זהב

דבר אחד רציתי מהודו, לפני שהגעתי אליה. זוג עגילי זהב. בשלהי הטיול, באמת קניתי זוג עגילים, לא בדיוק כמו שדמיינתי, אבל שני עגילים קטנים ומיוחדים ושלי. אחד מהם נפל לי, ככל הנראה באחד הבקרים בדרך לעבודה. בכל פעם שאני נוגעת בתנוך האוזן השמאלי שלי, כואב לי הלב על זה שאחד מהם נמעך באחת ממדרכות העיר האהובה והשנואה שלי, מאבד את דרכו בין האנשים והמכוניות ומבטי המתמודדים לראשות הממשלה בשלטים של דיזנגוף ופרישמן, בעוד השני מחפש אותו, תמיד בצד הימני שלי ויודע שלא ימצא את בן זוגו לעולם.

לסיום

תמיד כעסתי על השורה המשונה הזאת:
“אמרתי לעצמי אני מבין עכשיו
היא היתה שווה את משקלה בזהב”.

השבוע ראיתי האח הגדול. ידידה של א’ באה לבקר אותו ואני בהיתי במסך
“גם אתם אה? זה משהו התכנית הזאת”
מיד התגוננתי. בכל זאת. “מה… זו הפעם השניה שאנחנו רואים את זה, לא?”
נראה לי שאשלח אסמס אחד לשפרה, ככה, בלי להתכוון. בשביל ההזדהות. כי לי יש את השם משפחה הנכון.
ממתי אני רואה טלויזיה?

מאז שחזרנו כל הזמן קשה. החזרה לשגרה בלתי נסבלת, עבודה שאני שונאת מכל הלב, המוזיקה הפסיקה להקשיב די במהרה, במקום זה היא פשוט שומעת. ענני העשן לא עוטפים אותנו, גם לא העצים. השבוע סוף סוף ירד גשם. עמדתי מתחת לבניין בו אני עובדת והבטתי על בניין לידנו באבן גבירול. הוא היה כל כך מפויח ומכוער, שחייכתי לעברו. לא בידידות או חמלה אלא במעין ציניות שלא מתאימה לי, של כאלה שרוצים לרדת מהארץ. אפילו הגשם מגעיל פה.

לא להודו, איזה דכאון מה שקרה שם. בשבוע האחרון שלי בהודו היינו במקום בשם קאסר דווי. אלי לס כתב את כל התקליט האחרון שלו במקום הזה. מקום משונה. אין מה לעשות שם בכלל -  גג לרדת למעין איזה יום. תכלס, בארץ יש מעינות פי אלף יותר יפים. הכפר הזה יושב על הר, כשהבתים על צלעותיו. יש בו כביש אחד לאורך פסגת ההר, וכשיש ראות טובה אם מסתכלים לאופקו נשקף רכס הימלאיה מושלג בלתי יאמן. בצידיו נוף שמזכיר את הרי ירושלים רק פי שלוש יותר מרשים.

נסענו לשם עם חבר שפגשתי במקרה בהודו, וטייל אתי בטיול הקודם בדרום אמריקה, מקסים ורווק נצחי שכזה, והחלטנו לקראת הסוף של הטיול לקחת מונית מרישיקש לשם. תשע שעות. זאת היתה מונית מושכת במיוחד – מדגם אמבסדור, סוג של ענתיקה אנגלית.  בחמש השעות הראשונות נסענו רק במישורים. אני חושבת על זה עכשיו חודשיים אחרי ונזכרת: הכבישים, בכל מקום שעברנו בו היו מלאים באנשים, כמויות בלתי נדלות של פרות גרומות, נשים עם סחורות על הראש או על הגב, גברים שרועים בחום (הנשים עובדות שם פי אלף יותר קשה מהגברים. גם בעבודות פיזיות), ג’מוסים למשא, ילדים מתרוצצים. איפשהו בדרך עבר צב על הכביש ואוטובוס חיכה שיעבור כדי לא לדרוס אותו. הם מתים על חיות שם. לצערי גם עכבישים ונחשים הם אוהבים ולא הורגים, מה שגרם לא’ לשים ספרים בפתחים של הדלתות תמיד. ישעיהו ליבוביץ’ (!), יצחק לאור, יעקב שבתאי ואיאן מקיואן עשו את העבודה.

מכל מקום, הגענו לאלמורה, העיר הגדולה שליד קאסר דווי. נהג המונית החביב ושובר השיניים לא ידע איך להגיע לשם. בדרך פגשנו כמה ערסים הודים שנסעו לכיוון. אמרו שנעקוב אחריהם. בשלב מסויים, אחד מהם עבר לאוטו שלנו והתעניין במה אנחנו עושים, תכונה ידועה אצל הודים דוברי אנגלית. א’ יצא למצוא לנו גסטהאוס והבחור התחיל אתי בגסות, הייתי אומרת – הטריד מינית. זיו ניסה להעיף אותו, נהג המונית התחרפן מפחד ממנו. המשכנו מעט עם המונית לחפש גסטהאוס אחר. הנהג אמר שההוא וורי דיינג’רס ומיד כשרציתי שנחזור להביא את א’, הוא בא בפרצוף ש”את לא מאמינה מה קרה לי עכשיו”. וובכן, הציעו לו בעבורי 100 דולר ללילה. למרות שמאה דולר זה הרבה כסף בהודו, עדיין קצת נעלבתי. הוא סיפר שהוא אמר להם “וואט?! גו דה פאק אוואי פרום היר”, אבל עד היום הוא מתבאס שהוא לא התמקח.

הלילה הראשון שלנו בקאסר דווי היה מדכא כי ישנו אצל מישהו שלא הפסיק לדבר במקום עם שירותים בחוץ (לראשונה מאז שהגענו להודו, כן?) ובלי מסעדה באזור והיינו מורעבים ועייפים מוות. בבאסה בישלנו ויצא סוף הדרך. ערב למחרת היה ערב ראש השנה. עשינו אותו בבית חב”ד. היו שם איזה ארבעים איש כולל אמריקאי יהודי בשם יואב שעובד ביערנות וגר בפאקן דלהי כבר חצי שנה. היו שם שני זוגות של חב”דניקים, שכבר משמותיהם אפשר לזהות שהם חוזרים בתשובה. לבנים קראו תומר ובן. ישבנו אתם די הרבה בשבוע שבילינו שם. בן היה עד לפני די מעט שנים מארגן מסיבות של בדינאמו דבש, נייטיב תל אביבי. לבן שלו קוראים מנחם מנדל. על שם הרבי. הוא “התפלפ” לכיוון הדת אחרי שנדחס לשעמום ודכאון מהעיר. היה טיפוס מופנם, אף אחד לא ראה עליו את הבאסה. אבל בפנים כבר נמאס לו. הרצאה אחת והוא התחיל ללמוד בטירוף חושים תורה. שאלנו אותו אם הוא איבד את החברים שלו והוא סיפר שלא את החשובים. “יום אחד אני בא לאיזה חבר שלי מאז עכשיו כולי עם זקן וכיפה שחורה והוא פשוט לא מפסיק לדבר אתי על בחורות אז הצבעתי על עצמי ואמרתי לו יעני – כיפה, זקן, מה נהיה? אתה קולט שזה לא מישהו שאתה חשוב לו”.

היו לנו אתם שיחות מרתקות לגמרי, אם כי לא מחזקות בשום צורה. נורא הצחיק אותי שהם אומרים את המלה “גשמיות” במלעיל, גאשמיות, כאילו שזו מלה שמשתמשים בה הרבה וכבר בחיבה מכנים אותה בעיוות הסחבקי הזה. הם גם היו מאד מבסוטים ונרגשים מתקופת החגים ומזה שהם בקאסר דווי, המקום שבו תומר, הבחור השני, חזר בתשובה בטיול שלו בהודו. זה לא דבר כזה מגניב להתלהב מבית חב”ד ובאמת לא היה בי שום רצון לבקר באחד כזה עד ראש השנה, ומשהו בחבר’ה האלה שהיו שם ממש כבש אותי. כל הבלאגן הזה שהיה בבית חב”ד בבומביי עשה לי רע עמוק וקשה. לא עצרתי את הדמעות שהפכו להיות די נדירות לאחרונה מול הילד שלהם שצועק לאמא שלו שהיתה בחודש החמישי ולך תדע איך היא נרצחה. כל הטלויזיה ואתרי האינטרנט של החדשות עטו על הדרמה והשתמשו במלים ובטון שמשתמשים בהם בטלנובלות דביקות והתבאסתי על עצמי שאני נופלת למניפולציות הרגשיות שלהם. איזה חרא שכבר לא נותנים לבכות בלי להרגיש נמוך.

נ.ב
אני מחפשת עבודה חדשה. איך אומרים? נשבר הזין.
אם יש משהו שקשור להפקה / תוכן / תפקיד מעניין בעמותה מעניינת או כל דבר אחר שנראה לכם שמתאים לי – אשמח אם תצרו קשר.
diamondog@gmail.com