My Life is Killing my Rock’n'Roll

פעם ראשונה מאז שהתחלתי לכתוב פה, כמעט שלא הרגשתי שעבר חודש ומשהו מהפעם האחרונה. כאילו שזה לא הפריע לי שאני לא כותבת, כמו שתמיד מפריע. קורים הרבה דברים, קיים בי איזשהו רוגע שמציץ מחלונות תחושת עשייה ואיזושהי שלמות רגשית משונה, כזאת שהדבק של המחשבות הרעות שתוקפות בדרך כלל ממש גרוע ולא נצמד. הרוח פורעת את שיערותיה של האני הפנימית. הגוף מצדו, מוזנח בתקופה הזאת. והנשמה דופקת על דפנותיו, אומרת, הירגע יקירי, זמנך לתשומת הלב הקפדנית קרוב. חזרתי ליוגה.

תל אביב יוצרת מפגשים על מפגשים, עם אהובות ואהובים, עם סתם אנשים ברחוב. לפעמים אני מקשיבה לשיחות ברחוב בוגרשוב ושומעת שיחות פרטיות, עכשיו למשל שמעתי אשה נאה בשנות השלושים לחייה אומרת לגבר בלתי סקרן שהולך לידה “במקור היא מבאר שבע, אבל היא למדה בתל אביב” ואח”כ בחור בן 25 בערך אומר בטלפון לחבר שלו “עכשיו זאתי ממשפחה של פרופסורים, גיליתי את זה רק בחג שהייתי אצלה בבית {חבר אומר משהו} כאאאאאאאן מה אתה יודע” וקלטתי משפט אחר מבחורה נרגשת שחצתה את הכביש “אז הוא בא אליי אחר כך והיה ממש נעים”. אנחנו כל כך אוהבים לדבר ולספר כאילו שזה הדבר שהכי מרגיע את הנפש לעשות, גם אני כזאת, שורפת שעות בשיחות על כלום והכל, מתמסרת, לפעמים אני חושבת שאני פשוט לא שותקת מספיק, לא נותנת לרגעים לחלוף במחשבות ובלי פליטות. במקום הקודם שעבדתי בו הייתי פטפטנית צמרת. הבנות שעבדו אתי במשרד תמיד היו המומות מהחיים שלי, כאילו שאני איזה עב”מ, אז זה גרם לי לקשקש יותר, נעמה לי תשומת הלב.

היום יצאתי קצת יותר מוקדם לעבודה, שעת עומס. עלתה על האוטובוס בחורה תל אביבית שנראית טיפוסית וחמודה באותה מידה, דבר מה חריג בשטאנץ התל אביבי שבראשון נראה הזוי. כשהיא נכנסה פנימה ראיתי שהיא מחזיקה את החופשי חודשי בגדם של כף ידה, היו לה שתי אצבעות גג, אם בכלל. אח”כ כשחזרתי מהעבודה בקו 42 שהוא אחד הקווים הכי קשים שיש בעיר ישבה מולי מישהי שמיד רואים שהיא רוסיה עם בניית ציפורניים מזעזעת במיוחד שאי אפשר להתעלם ממנה, יש מין אופנה כזאת משונה של ציפורניים חדות, משולשות, מזוויעות. כשעבדתי בקונדיטוריה תמיד ראיתי אותן נאבקות עם העודף, מישהי אמרה לי פעם שצריך לקבל על זה אחוזי נכות. הרוסיה מהאוטובוס הוציאה מהארנק שלה כרטיס והתקשה ואמרה ממי, אני חייבת מילוי דחוף, קבעו לי שיוף, אבל אני פשוט חייבת מילוי. הצחיק אותי שככה מולי היא מתעסקת בדבר שהכי שמתי לב אליו בה. חוצמזה גם היה לה איפור קבוע וצמיד מזהב לבן ולא היו לה טבעות על הידיים ואחרי שהיא סיימה את השיחה עם הממי היא התפנתה לדבר עם גבר שקוראים לו רמי ושכנעה אותו להיפגש אתה ושיאללה, הגיע הזמן שאשתך גם תעשה משהו בבית, אז שהיא תישאר עם הילדים ערב אחד, מה קרה.

נסעתי להורים שלי היום להחזיר את האוטו וחזרתי במונית שירות שהגעתי אליו ראשונה והנהג שלא היה ברור מאיזו עדה הוא אבל היה לי ברור שהוא שונא ערבים ממש הכריח אותי לעלות, הוא אמר “מותק, גם אני צריך פרנסה” וזה שכנע אותי. כל הדרך בהיתי בכפות הרגליים של בחורה צעירה אחת שלא הפסיקה לחייך. הסתכלתי גם בכפות הרגליים שלי,  נראה לי שאנחנו בערך באותה מידה, אבל היה לה לק חום על חצי ציפורן וסנדלים מוזהבים. אני עם כפכפי ברזיל חומות, עונה שלישית כבר, שהלכו באופן קבוע בקיץ שלפני הקודם על מחופי יפו ועד הנמל והיו פעילות מאד בהודו. אני תמיד שמה לב לדברים שטותיים כאלה, כמו אלו מסעות חוויתי עם החפצים שלי.

בדרך מתחנה מרכזית הביתה ישבתי על קו 5 ואף אחד לא ישב לידי עד התחנה לפני שירדתי, חשבתי שזה משונה, כי היו אנשים שהעדיפו לעמוד וזה לא שהנחתי את התיק לידי או משהו, ממש קידמתי בברכה שמישהו או מישהי ישבו ליידי בכיף. בסוף התיישבה איזו אשה שנראית עשירה אבל הלכה עם שקית של הכל בדולר, זה הגניב אותי. כל הדרך זאת שלפניי קראה את ההודעות שנשלחו בפלאפון שלה ולא היה שם שום דבר מעניין.

תל אביב זה הבית, ביג סיסטר איז וואטצ’ינג.

הפוסט הזה נכתב על ידי diamondog ביום ראשון, 03 במאי 2009, בשעה 10:57, והוא שייך לנושא כללי. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏