נחמה וחצי
דמיינתי היום כותרת “אביתר בנאי מדבר על הכל, החזרה בתשובה, הנישואין והאבהות, הבחירה שלא לבצע שירים מתקופת החילוניות”. הדמיון הזה הגיע אחרי האזנה בריפיט לאלבום שלו “לילה כיום יאיר” במקביל לגלישה באתרי האינטרנט הפופולאריים שמסקרים את שלוש השנים שחלפו מאז שחטפו את גלעד שליט. חשבתי לעצמי, עם האלבום הזה – הוא פשוט לא צריך להתראיין. בדרכו המרהיבה והצנועה האמן הגדול הזה (אולי הגדול ביותר) מספר את כל מה שמעניין אותי לשמוע ומשמח אותי לקבל. בעדנה וסקרנות פנימית, בהשלמה עם הקצוות המחודדים בתוך מעגל האמונה.
בהאזנה ראשונה פחדתי קצת, אפילו התאכזבתי באיזושהי צורה, מהשירים הפחות דיסוננטיים, ובסופו של דבר נפלתי. אל זרועותיו המושטות. אני זוכרת שלפני שנה בערך היינו א’ ואני בהופעה של אביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר, והיה שיר אחד שזכרתי ממנו רק כמה שורות (שכמובן הבכיאו לי ת’נשמה אז בהופעה), כשקניתי את הדיסק (45 שקל בדיסק סנטר!) ראיתי שהשורות שזכרתי היו היחידות בשיר שבעברית (השאר בארמית), והן צירוף מלים גדול מהחיים בעיניי, מרגש ורך כמו שרק הוא מסוגל לגעת:
“עד שנפגשנו, אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני אתך ואני יודע
כמה עומק, יש בלי גבול
בנחמה”
(מתוך “אוריתא” )
יש משהו כל כך יפה בהאדרה של הנחמה, בבחירה הזאת שאנשים כל כך מפחדים ממנה בעידן הנוכחי של העולם, במעצורי הגשמת הפנטזיות ההוליוודיות השקריות, בהשלמה העדינה הזאת, שמדברת אליי לחלוטין ונוטעת בי מרגוע.
ההחלטה של אביתר לשיר על ההרגשה שבעבדות לקהל וההתמודדות אתה אמיצה ומקסימה בעיניי:
“זה הלב שלי
ואני לא מוכר
שכחתי מה חשוב
עכשיו אני זוכר
לשיר כדי לתת
כדי להידבק
כאב הוא הזדמנות
להירפא”
(מתוך “מחיאות כפיים” )
לא כותבת כלום חודש ויש לי את הדיסק יומיים וכבר יצא קצת. נחמד. מצפה לרגשות שעוד יצופו.
נ.ב
ההורים שלי חוגגים היום שלושים פאקן שנות נישואין (אני, האנוכית, מייד חשבתי לעצמי, לעזאזל, זה אומר שאני עוד מעט בת שלושים!!). יש לי כל מיני רגשות בהקשר של הנישואין של ההורים שלי והחלק של כל אחד מהם במפעל חיים המפואר הזה ואני מודה להם מאד על ליווי הדרך שלי תמיד בקבלה וברצון, המון מזה בזכותכם. תודה ומזל טוב ונשיקות.
חמישי, 25 ביוני 2009 בשעה 10:40
שיוציא אלבום כל חודש, אם כך.
השם של האלבום יפה בעיניי (את העיבוד של הסינגל פחות אהבתי, ודווקא לא הייתי ממלעיזי עיבודי האלבום הקודם. נקנה ונשמע)
שישי, 26 ביוני 2009 בשעה 10:37
אוריתא- זו תורה.
והציטוט הזה מקסים.
ובכלל את צודקת מבינה ויודעת.
שלישי, 30 ביוני 2009 בשעה 7:34
ד”ש למולדת
רביעי, 01 ביולי 2009 בשעה 2:44
מעולם שפה זרה לא נשמעה לי כל-כך קרובה ומוכרת
)
ולנ.ב שלך יש קשר עמוק ויפה לפוסט ולציטוט הזה
בשניהם יש מן חכמה של בגרות (בגרות ולא מבוגרות, אורן
תענוג איתך, אשתי
ועם כבוד הרא”ב גם כמובן
שני, 06 ביולי 2009 בשעה 11:21
נחמה זה דבר מאוד יפה, יפה אמרת.
לא הבנתי רק מה זה “שירים פחות דיסוננטים”? אבל אולי אני צריך לשמוע את האלבום, למרות שהקודם איכזב קשות (סליחה אם אני עושה סערה בכוס תה כאן).
שלישי, 07 ביולי 2009 בשעה 1:39
תודה על התגובות
עמרי,
שירים פחות דיסוננטיים זה אומר שירים רכים
אם לא אהבת את הקודם, סביר שלא תאהב גם את זה, אגב.
אני מאד מאד אהבתי את הקודם
שישי, 24 ביולי 2009 בשעה 2:45
תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד
שישי, 24 ביולי 2009 בשעה 3:27
שמע יש לך בלוג מטורף…בנוסף אין ספק שאהבתי את הפוסט המרענן הזה…מחכה לעוד כמה כאלה
רביעי, 29 ביולי 2009 בשעה 3:12
שלושים שנות נישואין?? לא הגיע הזמן לגוו
סתם, יופי של פוסט.
שבת, 29 באוגוסט 2009 בשעה 9:53
מיטל יקרה
לא זוכרת איך התגלגלתי לבלוג שלך אבל פשוט נשביתי בקסמיך!!את מרגשת ,כנה , צנועה, מצחיקה וקרובה לעצמך באופן שפשוט אי אפשר לא להזדהות ולהגיד איזה כיף שיש מישהו שכותב את כל הדברים שתמיד רצית לקרוא אבל אפחד לא כתב(הפוסט על האוטובוס והציפורנים היה אדיר)
קראתי אחורה כמעט את כל הפוסטים -זה היה דרך כיפית ביותר להעביר לילות של נדודי שינה..
אני רואה שלאחרונה את כותבת מעט..אל תפסיקי לכתוב..
אחרי שקראתי והתמכרתי ..חח אני פשוט רוצה לומר לך תודה, שאת את ושאת יודעת לשתף אותנו בצורה כל כך יפה . אני יודעת שאני זקוקה לחסד שכזה ואני בטח לא היחידה
דניאלה
שני, 31 באוגוסט 2009 בשעה 6:28
וואו דניאלה, תודה רבה!
אני גם מקווה לכתוב יותר…
ראשון, 06 בספטמבר 2009 בשעה 9:58
עד שאין פוסט חדש אין יותר חשמל
ראשון, 13 בספטמבר 2009 בשעה 10:51
הגעתי במקרה, נשארתי בגלל הקסם, תודה רבה
שלישי, 29 בספטמבר 2009 בשעה 1:48
את יודעת, דיימונד, חשבתי עכשיו שאני כל כך אוהבת את אביתר כי הוא אומר דברים שהם כל כך מוכרים לי עד שלפעמים נדמה לי שהוא סטייטינג די אובוויאוס. איך המאבק בין הבור למים מרגיש לי כמו מאבק בין הרוח לחומר, בין הגוף לנשמה, בין מה שאני רוצה למה שיש לי.
ואז מבינה שלא קל למצוא מישהו שיודע לשיר את כל מי שאני על כל הגלגולים שלי וכל הפרצופים שלי וכל הבפנוכואים שלי. פשוט ככה לספר אותי במילים פשוטות ומנגינה.
ודווקא אני, שמכורה לסנטימנטליות רומנטית מהסוג המעצבן שלא נותן להתבגר, זו שמקדשת ומאיידלת כל מני רגעים ואנשים שהם לא באמת טובים לי, שהם באמת באמת מכאיבים לי, ומזקקת אותם לכדי זיכרונות בהם חשבתי-שאני-רואה-רסיס-של-אור-בעיניים-מולי, כאילו פיצחתי את סודות היקום לא פחות, -
דווקא אני, לא התאהבתי באביתר כי הוא עצוב לי, או מכאיב לי, או יפה כל כך בחוסר השלמות שלו. התאהבתי כי הוא מספר על רגע עדין ופרטי של מנגינה קטנה שהתגנבה מהחלום לתוך ערות. כי הוא כנה כמו שהייתי רוצה להיות. כי הוא מראה לי את אלף הפרצופים שלו. ויש גם בזה נחמה. ואין לי זיכרון אחד שאני קושרת אל המנגינה היקרה הזו. אני קושרת אליו את כולם.
ואחרי כל ה”אני” שלי, רציתי להגיד - ש*את* מוכרחה לכתוב יותר. במיוחד אני אוהבת את הסיפורים על הטיולים שלך בתל אביב, וכל הסיבות מוזכרות למעלה.
שירלי.
שלישי, 27 באוקטובר 2009 בשעה 12:37
פוסט מעולה, נהניתי לקרוא.
רביעי, 18 בנובמבר 2009 בשעה 9:23
“האדרה של הנחמה”, מעניין. תודה על המילים