פסטיבל חוצמזה - לבונטין שבע בטבע
שלישי, 17 באפריל 2007(פורסם במקור באינדי)
“וחוצמזה – כולם מסתירים את כולם
וחוצמזה – קורעים מהגג את הים
וחוצמזה – כולם לבד בעולם, לבד בעולם, בעולם, לבד,
וחוצמזה – לחיות בלי אהבה זה – מאתגר”
(דני הדר, מתוך “סיניות” )
פסטיבל רוק אלטרנטיבי. בטבע. “לבונטין שבע בטבע”, אמר לי מישהו. כתבתי פה על פסטיבל פולקלה הראשון לפני כמעט שנה, וציטטתי את השיר “פסטיבל בראSHIT” של האסטרוגליידס. נראה לי שבביקורת על חוצמזה, זה אפילו יותר מתאים. פאקינג צ’אי שופ היתה שם ואנשים שעושים ג’אגלינג, אבל מכיוון שביקרתי בפסטיבל בומבמלה (ביחד עם להקת Lenzez, שהופיעה שם בבמת עולם) וחטפתי חלחלות עמוקות מכך שהזדקנתי והסתובבתי שם משל הייתי מדונה בין שלל בריטני ספירסיות עם ציצי גדול מדי (בנות כמה אתן?! כמה אסטרוגן שמים לכן בחלב, לעזאזל!!!), הדיכוטומיה לפסטיבל הזה – היתה ברורה. היתה בו אמת ברורה. משם הוא נולד.
הגענו אני ושק השינה והמזרון ה-אליפות-העולם שלי, אוכל לטיול שנתי, בגדים חמים, דיסקמן עם דיסקים ובקבוק יין. יומיים לפני הפסטיבל התערבתי עם בחור (שאם אתה קורא פה - דע לך שאתה הארדקור דביל), שלדעתי יגיעו מאה חמישים איש גג. הוא אמר מעל שלוש מאות וצדק. כל הקהל הזה היה מעין מיש-מש משונה של סטלני טבע, סטלני רוק’נרול, שוכני לבונטין, קיבוצניקי גבעת ברנר שאי אפשר להתעלם מהם, אנשים שממש בא להם לתת בראש, אנשים שהרינגטון שלהם הוא שיר של אריק ברמן, פורומיסטים לעת מוצא, חברים נגררים, כל הכתה של אבי ערנבי מבצלאל ואנשים ששרים שירים של ‘היהודים’ בגיטרה.
חוצמזה היה פסטיבל אלטרנטיבי בכל המובנים. מחירים מופקעים של אוכל ואלכוהול לא היו שם (איזה שקשוקה מדהימה, יא אלוהים, כל הדיאטה נדפקה), תאורה באוהלים לא היתה שם, דוכני שרשראות מטופשות גם לא (רק דוכן של פית/קית שהיה מאד כייף להסתובב סביבו) או שירותים - רק קירות שאולתרו מבד ובור.
טוב, בואו נדבר קצת על המוזיקה (הפירוט פה הוא על הופעות שנכחתי בהן. הופיעו עוד הרכבים בפסטיבל שפספסתי, אם בכוונה ואם לאו)
“הלוואי שהייתי אוהב אתכם כמו שאתם אוהבים אותי”
(דני הדר)
ההופעה הראשונה, שככה ממש הייתי בה מההתחלה ועד הסוף, הייתה של דני הדר. את חיבתי הרבה לדני (ושותפתו להופעה – נגה שלו) כבר השפרצתי לכל עבר ברחבי הרשת ובכלל, וההופעה הזאת, במקום הזה, כשאני צועקת את המלים ‘כמה אהבה יש לך לתת? לא הרבה לא הרבה לא הרבה’, יצרה מימד חדש של קירבה בינינו. כשהם ביצעו את “מה לעשות” מתוך “מה מה מה”, שיר שהקשבתי לו לפחות שלושת אלפים פעם בחודשים האחרונים, התרגשתי התרגשות של ממש. שרתי אתם, וניסיתי במיטב כוחותיי לחקות את הקול הזה, המדהים, של נגה, מנסה להדגיש כל הברה, כ ל א ח ד צ ר י ך ל ה ת ל ה ב מ מ ש ה ו. שמעתי מישהו אומר שההופעה הזאת היתה קצרה בצורה נפשעת – והוא צדק. דני עצמו ציין, כך וכך זמן לאחר מכן, שהוא פשוט לא אוהב להופיע. אני קצת מאמינה לו, אבל לא ממש אכפת לי. היה בא לי שהם ימשיכו וימשיכו, שנגה תמשיך לפרוט על הבס בצורה המחרמנת חושים הזאת שעות ארוכות. סליחה על ההשתפכות הסקסואלית, אבל זה טור אישי פה, תתמודדו.
להקת Pits הפכה להיות הרכב של קצת מלים והרבה מכות על בס, גיטרות ותופים. משהו בהופעה הזאת היה מאד חזק מחד ומפוספס מאידך. הם ניגנו מדהים, פיצצו בלי חשבון, בעצם – עם המון חשבון – במוזיקה האינטלקטואלית שלהם; אבל דווקא בשירים שאני כל כך אוהבת ומכירה מהתקליט, היה איזה פספוס שהורגש באוויר. אולי זו השירה במקור של אלון כספי, שלא הצליחה להיות מכוסה לחלוטין ע”י אורי סגל לשביעות רצוני. בכל מקרה, ההופעה הזאת הייתה חזקה מאד בחשיכה הקרה של הגליל, והביאה לידי ביטוי, אולי בפעם הראשונה שאני רואה אותם, כוחניות אדירה במוזיקה שלהם.
ED, שמעולם לא ממש התחברתי אליהם, נתנו הופעה שלא הצליחה לגעת בי כמעט לכל אורכה, עד שהגיע השיר הכי חזק בEP- שלהם, Mosquito, שפשוט הרעיד את כל הבמה. אני חייבת להודות שבמהלך כל ההופעה הזאת, שכוללת את דיויד בלאו, שהוא מושך לצפייה בפני עצמו, תמר אפק (מלכת ישראל ומארגנת הפסטיבל), שמרתקת בווייב ההופעתי שלה ויונתן בירנבאום, שלא מרחם על הבס, הייתי מרותקת לחלוטין – כמעט כל ההופעה - לגיא שכטר, המתופף שלהם (ושל שלושים הרכבים אחרים, ובצדק), שלא נתן רגע מנוחה לתופים והחזיק את כל ההופעה כל כך חזק בביצים, שהיא היתה חייבת להתפרץ איפה שהוא, וזה כנראה קרה באמת ב-Mosquito . לED- יש פוטנציאל לעשות מוזיקה מעולה מבחינת הקו המוזיקלי שלה, וכשהיא לא נופלת לבנאליות, היא יכולה להיות גדולה באמת.
The Girls , שעלו אחריהם, הזכירו לי את ההופעה הראשונה שראיתי שלהם לפני 3 שנים, בג’ה פן זצ”ל. כמו אז, הם נתנו הופעה חייתית שהסתדרה היטב עם מצב רוחי, ושרון קנטור- לא משנה כמה אנשים ייפתחו עליה פה- התגלתה שוב כאחד הטיפוסים הכי מלהיבים ואמיתיים שפגשתי בהם על במה EVER. יותר מהכול ומבלי להעליב, הגרלז בשבילי היו חימום סוער למופע המרכזי של הערב הזה - הופעה מוטרפת ובלתי נשכחת של המידנייט פיקוקס.
טוב, כמה פעמים ראיתי את הפיקוקס? שלוש מאות בערך. מאז אותה הופעה ראשונה בגדה השמאלית, ההרכב הזה עבר אלף שינויים, אירח זיליון אורחים, הספיק להדליק אותי טריליון פעמים, לעבור על-ידי פעמים ספורות בלבד, וההופעה הזאת, אלוהים פאקינג אדירים, מה זה היה?! קודם כל, הקהל מקדימה היה מורכב מילדים, שלא הכירו את המוזיקה לפני כן, ופשוט התפרעו ורקדו שם כמו חיות בר בטבע. בשלב מסויים, ב-Ganja to the chairman, איתן רדושינסקי החליט להעלות את כל מי שרצה היישר אל הבמה. במהלך כל השיר כמעט ולא שמעו כלום מכיוון הבמה, שהייתה קרובה מאד להתפרק, והדבר היחידי שראיתי היה הפרצוף של איתן, מחייך מאוזן לאוזן, מבסוט מהיותו בטבע הזה, עם כל האנשים האלה, יוצר מוזיקה שחשמלה את כל האזור (אני סגורה על זה שנהיה אור באוהלים של החבר’ה שניגנו ‘היהודים’). ואני ריחפתי אי שם באיזה רקיע, קופצת, משתוללת, מאבדת שפיות בצורה הכי שפויה שיש. ההופעה הזאת פשוט הפילה כל חומה שאי פעם הקמתי, ואני הצטרפתי למחול המשוגעים הזה בטוטאליות מוחלטת. הרגעים האלה לא היו יכולים להתקיים בשום מקום חוץ מהרגע הזה, ואם זאת לא רוחניות בשיאה, אז אני לא יודעת מהי רוחניות.
ויהי בוקר.
אחרי לילה של שינה, שרק עייפות אמיתית יכולה להביא לך, גם אם אתה על סלעים וקוצים, קמתי לצלילי הרגאיי של רגאייסטאן שהיו די נעימים בהתחלה, אבל הביאו את הסעיף די מהר.
מחשבה קופצנית:
כשעוד נמנמתי בתוך שק השינה, עיניי דבוקות האחת לשנייה, שמעתי אנשים יושבים ומנגנים את “בוא” של “העברית” על גיטרה, ועוד שירים מהתקליט שלהם. כשאמרתי, פאק, זה כה הזוי, החבר’ה המגטרים עברו לנגן שיר של “בוא לבר“. בוא לבר! רק היה חסר שמישהו יביא איזה שיר של אקס ליון טיימר והייתי יוצאת מהאוהל ומצטרפת (מתלבשת לפני, כמובן).
אבישי אפרת, שאני מכירה עוד מלפני, הנעים את האוזניים דווקא, אבל לא נמשכתי לעמוד קרוב לבמה. הייתי שמחה מאד להקשיב למוזיקה שלו בדיסק. יונתן כנען אכזב בבנאליות, ובסופו של דבר עלה עמית ארז לבמה. ציפיתי ארוכות להופעה של עמית עם להקה, ואינני יודעת אם זה הפורמט הרגיל, אבל בשבילי זה היה לא אחיד ברוב הזמן: מאד מאד יפה לפרקים, ומאד צפוי בפרקים אחרים. הלהקה כולה נהדרת (במיוחד אור בהיר שאני שומרת לו חסד נעורים מהתארחות אחת בהופעת ההשקה של גיישה נו), ובכל זאת, לא באתי לידי סיפוק למעט ביצוע אחד מושלם לCinnamon Scattered Around Your Shoulders. מה שכן – זה בהחלט עורר בי רצון לראות אותם שוב.
כשאביב מארק עלה, כבר הייתי באטרף לרוק’נרול. באתי במהרה לידי סיפוק משילוב הכוחות שבין יהלי סובול לעידו אגמון ואביב, שהוציא את כל העצבים שצבר במהלך היום הראשון על הקונסולה, כשעשה סאונד לכל הלהקות של היום הראשון ולחלק מהשני. כבוד גדול גדול מגיע לו על האהבה העצומה והכוחות. ההופעה היתה טובה מאד, וראיתי שסיבבה כמה ראשים של אנשים שלא התחברו בעבר. שימח אותי מאד.
אחרונים עלו Geisha No, ואני רצתי כאחוזת אמוק מהאוהלים הישר אל תוך התופת של See The Guilt. מה אני אגיד לכם, מגיל 15 אני לא זוכרת כל כך הרבה קפיצות שהשאירו את חותמן בשריריי הכאובים. הרגשתי שאני לא רואה אף אחד, הרגשתי שמסתכלים עליי, הרגשתי, פשוט הרגשתי. איזו תחושת חיים זאת לעמוד בין כל האנשים האלה שעוד נשארו, עם הלהקה *שלי*, זו שהכי מזוהה אתי עכשיו, ולסיים את הפסטיבל ההזוי הזה בקול ענק. Stupid is Fearless, Wisdom’s Over-rated, צעקתי, מנסה לשמוע את עצמי מעבר לרעש הענקי הזה שהקיף אותי, בתאריך המתוזמן הזה שבחרו לקיים בו את הפסטיבל.
תודה אדירה לכל מי שפעל ויזם והעניק והשקיע, כל הכבוד על האמונה.
הטור הזה מוקדש לזכרו של שחר ילין, שנולד ב14.4.1972 ונעלם מעל פני האדמה לפני תשע שנים, וככה, באיזושהי צורה, רקד אתי, הדליק לי סיגריות וחיבק אותי בכל הפסטיבל הזה.
