הטלפון צילצל ובעלי הדירה היו מהקו השני. אני בכלל ישנתי, הרבה יותר ממה שתכננתי. לאחר כדקה של צעקות הלו אל המכשיר הארור, הבנתי שפספסתי את השיחה. הסתכלתי בשעה, 21.40. פיכוסאמקארס ממתי נהייתי מישהי שלא מצליחה לקום בזמן, הזיקנה, הזיקנה, מהר להתקלח, מה אני אלבש, רגע, הקוצים בסדר? שיט, שכחתי שהג’ינס בכביסה, טוב, זה נראה לי בסדר “נורהההההההההה, תזמיני לי מונייייייית”, רצתי החוצה כאחוזת אמוק, חיית בר תחת התקפה, או מישהי שראתה את החבר שלה מזיין. גבר. ובחורה מביטה בהם. מבט חטוף במראה, התקופת מבחנים הזאת זועקת “קוסמטיקאיייייית!” ואני לא מקשיבה לה, כי נו, בסדר, אני לא צריכה למשוך אף אחד חדש.
ירדתי למטה
“נשמה, תגידי, זאת את שמזמינה כל הזמן מוניות ולא יורדת?”
“לא, לא, מה פתאום? אני כמעט לא נוסעת במוניות (קרה לי לפחות פעמיים. אני רגילה מראשון שהם פשוט צופרים, ועושים לך שעה קטעים פולניים כאלה)”
“אני צריכה לרינגלבלום”. אמרתי, ואני מחפשת את הפלאפון שלי, לראות אם הגיעו הודעות תשומת לב לשיפור המצב רוח. הן נעדרו.
“מה יש לכם הסטודנטים מהמסעדה ההודית הזאת, תגידי לי”,
“אני לא נוסעת להודית, אני נוסעת למקום אחר”
“אההההה, חבר? חבר?”
עזוב אותי באמאשך, ואז היה בא לי להשתעשע, מתוך קורי השינה.
“חבר שלי בתל אביב”
“טוב, את נראית בחורה של תל אביב”
“מה זאת אומרת?”
“רואים לך את כל החזיה”
בשלב הזה התעצבנתי. כאילו, בדיוק היום בצהריים עת שחיפשתי כשלוש שעות ארוכות מנשוא משקפי ראייה חדשים, צפיתי במיני מקומיות (אנחנו מכנים אותם פה natives) ולפחות ל40 אחוז מהן ראו את החזיה. לפחות, תגיד, את נראית מגניבה את, את נראית כאילו כל עולמך מצוי בעכבר העיר תל אביב ואת הולכת להשקות של כתבי עת לשירה מדי שבוע, שאת הולכת לתערוכות, נראית אינטלקטואלית משהו משהו, נראית כאילו מישהו מכתיב לך מה ללבוש, נראית כאילו את מכלה את זמנך בסרטים בסינמטק, נראית כאילו מצצת לחצי עיר ולכן אומרת שלום שלום לכל הגברים האינטלקטואלים שאינם הומוסקסואלים, ואם כבר הומוסקסואלים, את נראית כאילו יש לך מלא חברים הומואים ואת מה זה סבבה עם זה. כאלה דברים. אבל חזיה? איזו זילות.
“מה זה אומר?”
“סתם, נו, מתבדח אתך”
“טוב, זה לא נעים לי”
“טוב כפרה עלייך, מאז קצב ורמון, ברגע שאומרים לא נעים שלא תבוא איזה תביעה אה?” (צחק. אני לא צחקתי. בהיתי במסך הטלפון ולחצתי על המקשים פעם אחר פעם כדי לראות אם יש הודעה. משהו. אני מכורהההה לתשומת לב! שמישהו יבין זאת).”אז לאן את הולכת?”
“לעשן הזמן“.
“אה, נו, אמרתי לך שאת בחורה של תל אביב. באמצע הגועל נפש של העיר פתאום (במלעיל) שמו חנות ספרים. ועוד איזה ג’ינג’י מנהל אותה ועוד בחורה אחת, קטנה כזאת, דווקא חמודה. מה הם קשורים אלה? מה את הולכת לעשות שם בכלל?”
“יש שם הופעה”.
“הופעה! את אוהבת מוזיקה? רואים עלייך שאת אוהבת מוזיקה”.
“כן, מאד אוהבת מוזיקה. איך רואים? עוד פעם החזיה?”
“לא (צוחק בקול רם – משתעל ארוכות – אני שוקלת להפסיק לעשן – מבינה שזה לא ייקרה), סתם, איך שאת מדברת, זה כמו מוזיקה”
וואו! מי צריך הודעות תשומת לב כשיש כאלה נהגי מוניות בב”ש! מתה על ערסים, מתה.
“אז של מי ההופעה?”
“ג’ואן ספדי“
“מה זה השם הזה? הוא ספרדי?”
חושבתמהלענותחושבתחושבתחושבת “ערבי”
“מה? את אוהבת מוזיקה ערבית?? זה דווקא לא מתאים לך”.
“אוהבת. אני גם בטוח מאחרת וכבר התחילה ההופעה, אז תוכל להשאר להקשיב קצת”
“לא אוהב מוזיקה של ערבים (מגביר את הרדיו), הנה, זה שיר”. (מתחיל לשיר עם הטייפ-דיסק-נשלף-שחס וחלילה-לא-יגנבו) זה גילה המוקדם או גילי המאוחר עד היום בסביבות חמש ושלושים אני נופל מצמרות הברושים היא אומרת: תחזור, זה שקיעה שכזאת” הוא סילף את המלים לחלוטין וזה היה חמוד. התחלתי לחבב את הגזען שיושב מקדימה.
“טוב, יאללה, היית חמודה, שבע עשרה שקל. ודווקא יפה, החזיה. רק שאלוהים לא יסתכל עלייך יותר מדי, ויתחשב בזה אחר כך, אה?”
יצאתי מהאוטו באדישות, הישר אל הבר של עשן הזמן, בירה, סיגריות, רוקדת לבד ברחוב למשמע הצלילים הנפלאים שרק ג’ואן יודע לספק, מקבלת את תשומת הלב שלי מעצמי ומבינה שזה מספיק. לפעמים אנשים נעצרו סביבנו ונשארו להקשיב. ילדים בהו באוויר. סטודנטים עברו והמשיכו למטלותיהם הלא חשובות. בנות בהו במתרחש סביבן, בנים ניסו לחבק, או לפחות ללטף. אנשים ידעו קצת מהמלים. כלב אחד משך את תשומת לבי וטייל יחד אתי בתוך השירים מרחוק. דויד תפס את הבס, והתנהג אליו באלימות מבורכת שהביאה את ההופעה לעוצמות חדשות וגרמו לג’ואן לעשות את I killed my brother, שלא שמעתי כבר יותר משנה. מכוניות עברו, הדרבוקה היתה שלי.
מחשבותיי נדדו אל תל אביב, שם מתרחשות שתי הופעות חשובות: נעם רותם השיק את הדיסק שלו, ואלי לס בהופעה אחרונה לזמן הקרוב. המחשבות האלה הציקו לי ממש מעט, וחזרתי לאירוע המרכזי של הערב. הצלילים האלה, כמו באותו לילה על הגג בתל אביב, הוציאו ממני את מי שאני כל כך רוצה להוציא – זאת שיודעת להשתמש בגוף שלה למטרות שאינן מקובלות. ללמוד שהתנועות הללו מצד לצד אחורה וקדימה, משחרר את הראש ומוציא אותך מחוץ לתמונה המלאה של הקבוצה המשונה שהתגבשה שלה בחצר של עשן הזמן. אני חלק מהם, אבל נודדת. בקרוב – אצטרך לנסוע שעה וחצי כדי להגיע לצניעות הזאת.
עוד לא הלכתי להפגין את החזיה שלי ברחבי תל אביב וכבר.
“יש משהו בגעגוע הזה
שגורם לי לסלוח
יש משהו
שגורם לי
לעוף ולעוף…”
(דיקלה)
נ.ב
לבאר שבעים שקוראים פה, או לשאר האנשים שיש להם זין לנסוע הרבה – הערב יופיעו אלעד זאב ולהקתו ב”עשן הזמן” במסגרת השקה לכתב העת לשירה ”דקה“. נפשי לא ידעה את דעתה מרוב אושר כשגיליתי את ההפתעה הזאת. הערב שהיה בשבת האחרון בבית פיתקית גרם לי לרצות לראות את החבר’ה האלה בכל הזדמנות שהיא. היה ערב מדהים, כמעט מושלם, אגב. (ת’רד קטן בפורום אינדי).
