אינתא עומרי
ראשון, 11 בנובמבר 2007האמת, היה לי יום מה זה מבאס. כאילו, קמתי בבוקר דווקא בשעה סבירה (שזה אומר שלא היו לי סיוטי בוקר כמו שיש לי לאחרונה, שמעירים אותי בשעות שרוב דרי האזור ישנים עמוק עמוק). התארגנתי, התבאסתי מהבלאגן בבית, היה ריח מטורף של זפת מבחוץ, לא הספקתי להוריד ת’זבל וירדתי לאוטובוס. בעבודה - משעמם טילים פלוס כאב ראש פלוס רעב מתמיד. לפחמימות. חייבים להעיף את כל העוגיות האלה שיש שם תמיד בפינת קפה.
הדבר היחיד שהיה נחמד בבוקר, היה שילדה אחת באוטובוס שעלתה עם אבא שלה (שנראה קצת נרקומן, האמת, היה לו דיבור חרוך כזה, עיניים שקועות, שיניים שחורות וקמטים כאלה מסביב לשפתיים, כמו של אנשים שמעשנים הרבה) וסבתא שלה (שהיתה מוזנחת אבל חמודה כזאת עם ידיים של מישהי שמנקה הרבה וחייכנית) והילדה - שבתחנת אוטובוס העיפה על הרצפה בלי להתבלבל את הקשה של הלחם (התגובות שם היו “השיניים שלך לא יהיו חזקות אם תזרקי את הקשה לחם” וגם “אסור לזרוק לחם ואם זורקים, אז מנשקים לפני” ואז היא באה לנשק ואז סבתא שלה נתנה לה מכה כזאת, כי בכל זאת, זה היה על הרצפה, וזה דרום העיר פה). אז הילדה הזאת, עם כל האנשים שהגיעו מבת ים וכל האנשים שהשבוע מתחיל להם עכשיו ואין להם זין אליו כלל וכלל וכל האנשים האלה שלא סגורים על מה העונה אז או קר להם או חם להם מדי, התחילה לשיר שירי יומולדת במיקס מטורף כזה עם מנגינה שנשמעת שהולחנה בו במקום. אני ישבתי נגד כיוון הנסיעה אז ראיתי אותה שרה, בכל הכח, כאילו היא בעולם שלה בכלל ועל הזין שלה כל האנשים באוטובוס. ילדה מהממת עם עיניים שקדים. זאת שישבה מולי היתה דתיה בסביבות גיל חמישים בלי טבעת נישואין על היד אבל כובע על הראש, כל שניה משכה את הליחה מהגרון ואמרה “איך היא משמחת את כולם הזאטוטה הזאת”. גם היה שם קטע לא נעים - הילדה ישבה על כסא משלה, והיתה שם איזה מישהי, בליינד רוסיה (פאק פוליטיקלי קורקט), שעמדה לידה ואז סבתא שלה אמרה לילדה לבוא לשבת עליה, כדי שהגברת תוכל לשבת, והדרת פני זקן סטייל. הרוסיה נראה לי התבאסה מזה רצח, כי היא ממש לא היתה משהו שצריך להדור מזקנה. אבל מה שכן - גם היא חייכה כשהילדה שרה והיא גם בטח שמחה לשבת, אחרי הכל.
בכל מקרה, חזרתי הביתה כשקצת גשם ירד עליי ועל הנעליים הלא-הולמות-חורף שלי, אבל זה היה גשם מקומי ביותר, אז אפילו השיער שלי לא התחרפן ממנו. הגעתי הביתה, הסתכלתי על הסלון, החלפתי מהר בגדים, עשיתי כלים, ניקיתי ת’מטבח (בלי שטיפה, אין לי זין כעת), סידרתי ת’סלון, הורדתי כביסה, התחלתי לקפל (ברקע הקשבתי לחדש של קוואמי והחלבות. עמוס אחושלוק), באתי להתארגן כשאמא שלי התקשרה אליי עם טון חדש בקול שלה. דוד שלי, גבר צעיר ומשמעותי מאין כמוהו למשפחה שלנו, אושפז בבית חולים לפני חודש ועד היום לא ידעו מה התפרץ בראותיו. כבר הכינו אותנו למוות שלו. כבר נפלו פניי, כבר בכיתי, כבר דמיינתי דברים נוראים. היום חל שיפור משמעותי במצבו, והלילה הזה, אני חושבת שאישן עם אצבעות מוחזקות היטב היטב לכבוד הבריאות שלו. טפו טפו טפו בן פורת יוסף.
סיימתי את השיחה, באתי למחשב, ידעתי בדיוק מה אשים - אום כלתום, אם המושבות, אם המנגינות והאמא של בסיס האהבה המושר, התחילה לשיר אינתה עומרי ואפילו לא התבאסתי לרגע שאין לי למי לשיר את השיר. רק שמחה קטנה, בסוף של יום שמרגיש כמו תחילתו של PMS. גם גיליתי שבווליום ששמעתי אפשר לשמוע עד למטה כשזרקתי את הזבל, מעניין מה השכנים חושבים על הדפוקה החדשה מקומה שניה שלפעמים שומעת מנגינות ערביות בטירוף ולפעמים מכסחת (שמעתי השבוע ועדת קישוט ונראה לי שאין מי שלא שמע פה באזור את ה”יא בן זונההההההההההההה” שצרחתי עם השיר. אבל פסדר, זה היה בשעה סבירה).