אני לא מכירה את בוב דילן. בוב דילן מבחינתי תמיד היה דמות צנומה-אדירה, משונה, עם קול חד פעמי, אבל רחוקה ממני - לאללה. דמות שדמויות בחיים שלי קשורים אליה - קשר הדוק - כזה שברור לי שבוב דילן שינה להם ת’חיים. יש אומנים כאלה, שמשנים את החיים. כמעט כל שנה אני נתקלת באחד או שניים כאלה, שעושים איזה סוויץ’. יש תקליטים כאלה - שאי אפשר לדמיין את החיים שלך בלעדיהם מהרגע שהם התפתלו בנשמה שלך - אפילו פיתול עדין.
אני רוצה להתוודות - במהלך כתיבת שורות אלה אני מקשיבה לשירים של בוב דילן מיו-טיוב. אין לי ולו אלבום אחד שלו - אני מכירה את הדמות הלהיטית שלו ואת אהבת אהוביי ואהובותיי אליו. פעם אמר לי ערן, שנעלם מחיי לפני שנים, שבוב דילן מבחינתו - זה מי שהוא בחיים לא ירצה לפגוש. שלא אכפת לו לפגוש אף אחד - ניל יאנג, סדאם חוסיין, גנדי, את הכוסית מהפרסומת של תפוזינה, אפילו את קורט קוביין לא אכפת לו לפגוש בשערי גן עדן. יודעת מה - אפילו המרטין אל גור שלנו - לא אכפת לי להעביר אתו איזה ערב. אבל בוב דילן - יש לך מושג איזו משמעות יש ללפגוש אותו? אני אחרבן במכנסיים מהרגע שהוא יכנס לרדיוס של מאתיים מטר. כשטייל בזמנו מחוף לחוף בארה”ב כתב לי מייל של שני משפטים מאחד המקומות:
“בוב דילן מופיע פה.
אני כל היום מעשן עם חלונות סגורים ולא יוצא מהחדר.”
מעין יראה שתמיד צחקתי עליה, אבל הערכתי. אף פעם לא חשבתי על זה - על מישהו שלעולם לא ארצה לפגוש. זו גם היתה תקופה כזאת - שאפילו לא התעניינתי לעומק למה. עצם העובדה שערן לא רצה לפגוש את בוב דילן היה דבר מאד בסיסי באישיות שלו - ואחד הדברים הראשונים שידעתי עליו.
צפינו אתמול בI’m not there. בכורה. סינמה סיטי. מלא בורגנים וילדים של בורגנים ואנשים שזיהינו כ”הם בטוח באים לסרט הזה”. האולם היה מלא ומישהו גבוה מדי ישב מולי. במהלך כל הסרט ישבתי באי נוחות בכסאות המפלט (כפי שכינתה זאת n_r) שבאולם הקולנוע, המומה והלומה מגובה המשחק וגודל ההתרחשות על המסך -האומנותית - המרתקת-מפחידה, כמעט משתקת. הרגשתי שמישהו ישב תקופת חיים שלמה על מנת לחשב כל חלק וחלק בשעתיים וחצי האלה - לא בפדנטיות מדקדקת - אלה ברמת רגישות גבוהה בהרבה-הרבה ממה שנתקלתי בה ברוב הסרטים הפלצניים שצפיתי בהם בחיי, ברוב השירים שהקשבתי להם בחיי, ברוב האומנות הפלסטית שבחנתי-התחברתי אליה בחיי.
יצאתי מהסרט הזה נושכת שפתיים - לעצור רגשות שנשארו סגורים בתוך קופסת הקולנוע - כלומר, קשה לומר שהתרגשתי ממשהו בסרט הזה - פשוט הרגשתי אותו מסמן בקווי מתאר דקים ומדויקים את הגוף שלי שישב שם מאובן. אנחנו חייבות לראות את הסרט הזה שוב. אנחנו חייבות לראות שוב את הסרט הזה. לא הפסקנו להתעלף כל הדרך מחדש מהקווים המדויקים, שעליהם מצויירים בצבעים אחרים אישיותו של אדם שאינני מכירה - אלא רק את האימפקט שלו - ומעבר למוזיקה שלו - הצליח להביא אנשים להשראה כזאת שהיא - כמו פותחת מצנח ענק של השראה מעל כל היושבים באולם הקולנוע, כל המחבקים את עצמם בחוסר הבנה, חדורים בטבעיות ע”י הבובות האנושיות - השחקנים המדהימים שהביאו החוצה את הסרט הזה - שמוחזקים ממעל בחוטים משמעותיים אך בלתי נראים ע”י טוד היינס.
תחושה מוזרה עוברת בי עכשיו, תחושת ליהוג, פורקן קטן של חוויה גדולה בהרבה מהצפוי. אינני יודעת אם עכשיו אלך לנבור בבוב דילן, אינני יודעת אם אקשור בעדינות מחדש את החוטים שחיברו אותי אליו במהלך חיי. כ”כ הרבה פיסות חיים הישר אל תוך הנשמה והמוח נשזרו בסרט הזה, ומה שהכי מוזר - שכל ההשתלטות הזאת בכלל לא נתפסת כאלימה בעיניי, כמו ברוב הסרטים.
בקיצור, אני אפסיק לזיין את השכל כעת, לכו לראות.
שבת שלום.
