My Life is Killing my Rock’n'Roll

אתמול בבוקר חציתי את הכביש באבן גבירול, בשעת בוקר מוקדמת, כשמולי עמדה אישה די נאה ודי קטנה בשנות השישים המאוחרות לחייה, אני מניחה, שלפתע התחילה לרקוד. היה לה ריקוד משונה, היא סובבה את הכתף שלה אחורה וקדימה וציפיתי כל הזמן שאצבעה תמשוך קדימה ותעשה קול הההההווו מייקל ג’קסוני כזה. אבל היא לא עשתה את זה. בכל מקרה, היא די שימחה אותי על הבוקר, הרקדנית המזדקנת מאבן גבירול, בעיקר כי כולם היו על הזין שלה. ולא על הזין שלה בצורה נואשת כזה כשאת זונה נרקומנית ששרועה בצד אלנבי והכל על הזין שלך כבר, אלא כבורגנית שעל הזין שלה. היא רוצה לרקוד עכשיו, זה בטוח ישחרר לה איזה צ’אקרה או לפחות את כתף ימין מעול תיק העור.

-

אתמול בערב פגשתי תייר נחמד מארה”ב שבא לארץ לבקר. הוא היה יהודי והיה לו זקן מוזר ומייד ניגש לדבר אתי באוטובוס. אמר לי, שתל אביב הכי מסובכת בעולם ואפילו הוא שחי בניו יוRק סיטי עשר שנים והוא מסתבך לאללה בעיר. הוא עלה על קו 2 בתחנה סמוכה לתחנה המרכזית ונסע לנמל. נמל איז לייק אה קוסט? נו, איטס לייק אה פורט. הלך למועדון ג’אז שם שקוראים לו השבלול. יו נואו וואט איז שבלול? שבלול איז אה סנייל. או רילי? נייס. וואט קיינד אוף ג’אז אר דיי פליינג דר? איי דונט נואו איים נוט רילי אינטו ג’אז. שוחחנו מעט ואז שאל אותי אם כל תל אביב נראית כמו הרחוב הזה (אלנבי) ואמרתי שהעושר הולך בת”א מהצפון לדרום (אבל אז תיקנתי ואמרתי שהמרכז זה הארדקור, ויצאתי חוצץ נגד מחירי הדירות והשכירות והסטודנטים העלובים) ואז שאל אותי: וכולם פה יהודים? אמרתי לו: פה באיזור הזה? אמממ, לפחות 90 אחוז נראה לי. בדרום יש יותר מהגרי עבודה וערבים, יפו, אתה יודע, אוקיופיישן. שאל אותי: רוצה לבוא אתי למועדון ג’אז? (כנראה אוהב שמאלניות) אמרתי לו: נו, איים גואינג טו מיי בויפרנד (זה היה קצת כייף).

תל אביב איז אה קיינד אוף אה קומביניישן ד’ט נו מאטר האו יו אורגינייז איט, דר וויל בי פייר (fire). מצאתי את עצמי משתמשת במונחים כמו “הוט אנד הבי” וכל מיני משפטים מופלצים אחרים. הוא אמר שהוא מטייל בירושלים כבר עשרה חודשים ואני לא הבנתי איך מישהו שקולט את ירושלים לא מצליח לקלוט את תל אביב. אבל אז הבנתי. כשירדתי ירדה אתי אשה אחת עם חולצה מלייקרה שהיא בטוח קנתה במשביר וחשבתי איך איראה כשאהיה בת חמישים.

-

יוצא לי לצחוק הרבה מול המחשב בעבודה (משרד כח אדם להייטק, כולם מתבקשים לפהק) במיוחד כשחברים שלי פשוט מתנהגים כמו עצמם בגוגל-טוק. קורעים אותי מצחוק. יוצא לי גם לבכות הרבה האמת, במיוחד בחודשים האחרונים האלה מלאי האינטנסיביות. תמיד אני קמה, הולכת לשירותים, מביאה איזה טישו, ומחכה לי מייל מהמנהלת שלי “מה קרה? הכל בסדר?” ותמיד אני כותבת כן, סתם, הייתי, סתם, מצוננת, האנג אובר, אל תדאגי. בכל מקרה בכלל לא התכוונתי לדבר על הבכי אלא על הצחוק. אז אני צוחקת הרבה מול המחשב, מעשה גיקי לכל הדעות. עכשיו אני חייבת להודות: יש קורות חיים לפעמים שמשכיבים אותך מצחוק. כמו למשל, אנשים שטורחים לציין שהם היו אחראי מגלשות בוויסגל, או שכותבים רובריקה : עבר פלילי: אין. במיוחד אנשים שמפרטים עבודות מופרכות הם מצחיקים מאד כמו “חדרנית בחדר בבית מלון, אחריות כוללת על סדינים, תמרוקים, וחומרי ניקיון”, במיוחד כשמגישים מועמדות לתפקידים, אהם, בהייטק. (פעם מישהי כתבה “חברת חיטק”).

יש לנו איזו מישהי חדשה פה (שיודעת את כל השירים בגלגלצ בעל פה ואף מזייפת אותם היטב, והיא אתי במשרד) שתמיד נקרעת מצחוק מקורות חיים של ערבים. היא בת 26 ונשואה וגרה בפ”ת. היא ובעלה מדברים כל עשרים דקות בפלאפון ושיחותיהם כוללות את המלים מושמוש, מאמי וכפרה, בתדירות שיא. ביום ההולדת שלה קנינו לה את שני הספרים של אשכול נבו (איזי רידינג או לא איזי רידינג?) והיא אמרה שהיא לא כל כך אוהבת ספרים. אתמול שאלה אותי אם אני יודעת איפה זה לטרון. ואני בזה לה – בלי סוף. מולה ומאחורי גבה קבל (ולא כבל, תודה לגיאחה) עם ובלוג. ובסוף היום, אני תמיד חושבת לעצמי – הבחורה הזאת מאושרת.

ואני? לא אכפת לי. אני שונא את כולם. גם אותה וגם אותם, שוטף כלים ומקלל – את העולם.

אני שוכבת כבולה בתוך חוטים קטנים של דבש דביק ומלא סתירות
העיניים שלי לא מצליחות להסתיר את החיוך ההפוך
הליצן הבוכה
הצבעוני

לא סתם אומרים שנשים זה עם קשה והכל מסתלסל אתן וזה לא ענייני
זה נכון אני מרגישה את זה בבשר למרות ש
אני מנסה להסתיר את זה
כמעט בכל מבט
ומילה

בחירת המילה בשר היא בעיתית – גוף, דם, גוף, דם, חם
לפעמים אני חושבת שאני יודעת לדבר על הכל ולפעמים אומרת לעצמי – שתקי
שלא יראו מה מתחולל לך בפנים
יגלו את סודותייך
את השקרים

חלמתי חלום שבו הכל גרוע חוץ ממך
וכשהתעוררתי הכל היה גרוע

“את אוהבת לצייר ציור גדול מאד
מליון שכבות” (ציפורים, קישון.)

אתמול, כשמוחי מעורפל מצבעים, במיוחד החולצה הסגולה מהתקרה שעיניי נעצמו בעצבנות מולה, הצלחתי לראות סודות. עמדו שם כמה מהאנשים האהובים עליי ביותר מהיותם אנשי עומק נדירים, נעים בעדינות או קשיחות מצד ימין לצד שמאל, או למטה למעלה או אחורה קדימה אל מול שלושה נגנים. האחד: עדין מאין כמוהו, עוצם עיניו באופן תמידי, מחזיק בידיים איתנות מקלות תופים ומוסר לאטו כוחות לשניים המרכזיים: השני, בחור קטן עם משקפיים גדולים, עם אצבעות עדינות מצליח להפליא צלילים קשוחים ממקומות אחרים הישר אל תוך המוזיקה של הבחור השלישי: ערום ומסולסל, חזק מאד, עיניו רואות בחדות את הדברים הטובים והרעים מסביבו, הנגינה שלו בגיטרה מזכירה לפעמים פילוסוף, או – נביא, ואני מכורה לזה. עומדת שם, יודעת שהמוזיקה הזאת מדהימה וקשה – קשה מאין כמוה – ואני רוצה מזה עוד. אולי אני בורה מדי, אבל אני מרגישה ששום דבר לא יכול להתמודד מול זה. “המוזיקה שלי היא כמו עשב מכוסח” הוא שר ואני מדמיינת את מליון המשמעויות שאפשר לתת למשפט הזה, לדיוק המוחלט של ההרגשה הספציפית. שירים שהקשבתי להם מליון פעמים “עצם התחושה ששכחת איך להתעורר בבוקר לא עצבני”.

“עשן הקטורת מסתבך בין זיפיי לשיערך השמנוני, בואי ונמיר את הפאר. נפרוק את כל הזכרונות מנשקם, נדע שדבר לא קרה סתם”. (רחם הסילון, קישון.)

אהובי חזר מהמדבר יפה, עם עיניים גדולות בהרבה ושפתיים אדומות מיובש. אמר לי: “אני חושב שלאנשים קשה עם המדבר כי הוא עירום”. התרגשתי מהמחשבה שהאיש שראשו שוכב בחיקי חושב מחשבות יפות כמו זו. חשבתי ואמרתי מתוך העשן: יש לך הרבה יותר זמן להתעמק ולא להתענג. מעצים ופרחים ומים ואפילו שדה צהוב שמגדיר את הירוק מחדש, אתה נהנה. במדבר אתה אולי פחות נהנה, אבל אתה פשוט רואה הכל ויש הרבה יותר מקום לחשוב, גם פנימה. הוא אמר: בראשית. (הבוקר, התעוררתי בבית הוריי ואחי לבש חולצה מתנועת הנוער שלו (שלנו) שהיה כתוב עליה “שכבת בראשית” מעל סמל התנועה. הוא נער בן 18 שאני זוכרת היטב כשנולד והיה ילד שמנמן שהפריע לי לישון, ויש לו חברה יפה וחכמה שצעירה ממנו בשנתיים. פתאום נזכרתי שהוא ממש חשוב לי. לפני כמה ימים שאלתי אותו אם הוא עדיין בקשר עם חברה שלו לשעבר והוא ענה לי בפשטות מהממת “לא, היא פגעה בי, אין לי כח אליה”).

“כשטיילנו, היית שלמה. עם כל צעד החיוך לא מש מצווארך וראיתי איך זמן המחרחר שוטף אותנו…” (ציפורים. קישון.)

כשטיילתי בדרום אמריקה הייתי חברה בהנהלת “אל-טרק” האגודה לנשימה נכונה. מטרקים קצרים שעשיתי עייפתי מאד, מהעליות. כושר נמוך. סיגריות. קשה לנשום. מבוכה. העדפתי להתעסק בתרבות המקומית ובפעילות מינית. כשהייתי ילדה, הטיולים היחידים שעשיתי היו בתנועה (לשכבה שלי קראו “אופק”. היה לנו אפילו לוגו. השתעשענו במחשבה שלכל ילד או ילדה בכורים של כל אחד ואחת מאתנו ניתן את השם הזה, אופק. מהצבא אני לא בקשר קרוב עם אף אחד מהם. רובם המוחץ הלכו לגרעין בקיבוץ מעוז חיים, ואני – הישר אל מערך הת”ש ומשם לעולמות חדשים וקסומים). ההורים שלי אף פעם לא ממש טיילו אתנו בארץ, העדפנו ללכת למיני נופשים עם בריכות וילדים אחרים של אנשי קבע והיה לנו כייף חיים עם הארוחת בוקר המפוצצת. תמיד ידעתי שלטייל זה כייף, יותר כייף מהרבה דברים אחרים, ותמיד הייתי עצלנית. ילדת ערכים ולא טיולים. ופתאום, באביב החדש הזה, מתהלכת ליד ומעל הירדן ההררי בטייץ ונעלי אדידס מאגניבות מדי, הרגשתי את הזחלים והפרפרים מטיילים במעלה הגוף אל הנשמה (שכזכור, אין לה סוף), חושבת: איזה מזל. גודל ההתרחשות עדיין אופף אותי. אתו בירדן. אמש, לבדי בהופעה הרגשתי את המוזיקה מלטפת אותי ומכה אותי במקומות החדשים האלה, מתחילה להבין את הנבואה. כשטיילנו הוא אמר לי: בארץ יש את הנוף הכי לא קיטשי שיש. משהו שמבינים כשמתבגרים. חייכתי. מתרגשת שהבחור שהולך לידי חושב מחשבות יפות כמו זו.

“אקליפטוס מאוסטרליה, קבוצה בשם דגניה, לירדן – זה לא משנה – בכלל”. (הירדן, אודות הנשר)