ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש דצמבר 2008

זהב

רביעי, 17 בדצמבר 2008

עגל הזהב

כמו 39.1 אחוזים ממדינת ישראל, צפיתי אמש בגמר של האח הגדול.  על הדרך שתיתי שתי כוסות יין והחלפתי דברים עם שני אשכנזים, אחד מהם בן הזוג שלי, על תחושות הקיפוח. על הרגשנות של עדות המזרח ועל ההתפרצויות של עינב בובליל, הבחורה שמידת חוסר המודעות שלה לעובדה שהיא די בהמית כמעט זהה לחוסר הטעם שלה בבגדים. כשהראו את ה-יא-וולי וה-נו, זה לא פייר!! במקבץ הקטעים של “ככה ראינו אותך 107 ימים” היא נראיתה המומה מזה שכולם קלטו אותה. שכולם תפסו שהיא אינה עלמת החן שאוחזת בשתי ידיה בסנטרה ועושה פרצוף מושכת למצלמה. אני כל כך מזהה את זה, מצד אחד ההכרזות האינסופית של “ככה אני, אין מה לעשות” ו”אני לא צועקת זה הטון דיבור שלי”, ומן הצד השני, הרצון להיות קלאסה. וקלאסה – זה אחושרמוטה פרידמן.

חלק לא קטן מהמשפחה שלי הוא כזה. אצל אחיה ואחיותיה של אמי זה מחולק בצורה די ברורה למרוקאים ולמתשכנזים. משעשע לראות את הראי הזה – דודה שלי, אשה נשואה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה ומגדלת שתי בנות צופיפניקיות מדגם LIGHT EMO שכזה, מבשלת הכי מדהים בעולם ועם הלב הכי גדול בעולם ובעיקר דעתנית בצורה קיצונית, היתה סאקרית מוחלטת של שפרה. זכורה לי ארוחת ערב אחת, שבה סעדנו כל הצד המשתכנז של המשפחה בבית הוריי, ומיד כשקמנו מהשולחן, היא ניגשה למחשב וחזרה בהצהרה נרגשת “וואי וואי, לקחו לשפרה את החלב קוקוס איזה בלאגן הולך שם אתם לא מאמינים”. אמא שלי, שונאת ריאליטי ברמ”ח איבריה, שלחה עשרה אסמסים לשפרה כדי לעשות לדודה שלי טוב על הלב.

מהצד השני של  המתרס, ישנם יושבי הצד הבובלילי של משפחתי. בת דודי, בחורה יפיפה ושומרת מסורת, צעירה ממני בשנתיים וכבר אם לבת קטנה, כתבה היום בסטטוס-ליין שלה בפייסבוק “אכזבה גדולה בגמר האח הגדול אבל יש משפט שאומר צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. אני בטוחה שהיא הזדהתה מכל הלב עם הקונפליקט המהמם של עינב. בפעמים הספורות שאני פוגשת אותה אני ישר קולטת את העובדה שאני מתנשאת בעל כורחי ורק מתוקף היותי מהצד המשתכנז של המשפחה, פרידמני, אם תרצו.

זה מרגש לדעת שיש דברים שאני יכולה לזהות ולדעת רק כי אני מגיעה משם. רק כי שורשיי מסתעפים שם. כתבתי על זה לפני שלוש שנים בפורום מוזיקה ישראלית בווינט, אני זוכרת שזה היה פוסט מכונן בשבילי. בעיקר כי גיליתי את הרצון שלי להיחשף כך, מרוחה על גבי הדפים הלבנים של ווינט, מוקפת בקהילת אנשים בימים שעוד היתה משגשגת (Blogs killed the forums star) ומדברת על המזרחיות שלי.

קשה להתעלם מזה, תשעים אחוז מהחברים הכי טובים שלי אשכנזים, בן הזוג שלי אשכנזי (תמיד היו) ואין לי ספק שקיימת בי איזו דמות של “החברה המרוקאית שלהם”. לא בקטע רע, חלילה. אף פעם לא בזלזול. אבל אני מרגישה את זה פעמים רבות חג ונסוב מעל ראשי וגופי כדבר מה מעניין, אחר. אפשר לנסח את התחושה כ”ברת מזל שאני כזאת” אך אני חושבת שאנסח את זה כמשהו שאני שלמה אתו ומגניב לי לחשוב שהוא קיים באישיות שלי. וזה הרבה.

כלוב  זהב

הייתי השבוע בכנס משאבי אנוש, כנציגה של חברת כח האדם שבה אני עובדת. התעוררתי מוקדם מהרגיל כדי להגיע לכפר המכביה בזמן ולהקים דוכן של “חברת כ”א בפריסה ארצית שמעניקה שירותי כ”א מתחומי סיעוד ועד הייטק ובכירים”. מסיעוד ועד הייטק, מהנמוך לגבוה יעני. זה יצא לי מהפה בצורה כל כך טבעית כשביטאתי את זה מול הלקוחות הפוטנציאליים שאיתרנו שם. מהנמוך לגבוה. בא לי להקיא.

בכנס הזה כל הזמן היה אוכל. ואוכל טוב. ארוחת בוקר של-בית-מלון, עוגות מפה עד טיבט, וופל בלגי בהפסקת עשר, קפה הפוך בחינם לכל דורש במהלך כל האירוע, חצילים בטחינה, דגים, קבבים ועשרות סוגי סלטים בצהריים, קפה ועוגה פרווה לאח”כ. חבר’ה אחרי צבא שעובדים בקייטרינג מתרוצצים בחולצות של “פורטל דרושים”, מתים לעוף הביתה. גם כל הנציגים חילקו הפתעות כמו מרקרים, פנקסים, מנקים למקלדת שנראים כמו סומק. גם אנחנו חילקנו כאלה דברים בתוך שקיות ירוקות ענקיות. אני הכנתי אותן ונתתי אותן להרבה אנשי כ”א שכאלה, בעיקר נשות כ”א, לבושות בבגדים הצפויים שלהן.  הרבה אנשי שלישות מהצבא היו שם, אני טוענת שזה כי רק לצבא יש כל כך הרבה תקציב לדברים כאלה בתקופה כלכלית עכורה כמו זו. זה היה די דומה ללעמוד בדוכן של פיתקית באינדי נגב, רק בדיוק ההיפך.

בשבוע שעבר עברנו למשכננו החדש, בניין שהחברה בה אני עובדת בנתה, ובה יישבו כל בעלי התפקידים בתל אביב ביחד. הבניין ממוקם דקה וחצי הליכה מביתו של א’, בן הזוג שלי. כמה נוח, כמה מגניב, כמה נהדר. השכרת שמונה וחצי השעות היומיות מזמני הפנוי מעולם לא היתה משתלמת יותר. בא לי לעמוד על גג הבניין ולצעוק משל הייתי דן פביאן בלוך, סולן אנטיביוטיקה, ששר ב”פיצוציות”: לא, לא, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.

ושלא (לאאאאאאאא, סתם) תבינו לא נכון, לא רע לי עכשיו. דווקא די טוב לי באופן כללי. אבל הקיפאון הזה חודר אל מתחת לעור. וזה משהו שאני לא משלימה אתו, ואני מנסה לעשות משהו עם זה והשכנוע העצמי הזה עובד – וזה הרבה.

עגילי זהב

דבר אחד רציתי מהודו, לפני שהגעתי אליה. זוג עגילי זהב. בשלהי הטיול, באמת קניתי זוג עגילים, לא בדיוק כמו שדמיינתי, אבל שני עגילים קטנים ומיוחדים ושלי. אחד מהם נפל לי, ככל הנראה באחד הבקרים בדרך לעבודה. בכל פעם שאני נוגעת בתנוך האוזן השמאלי שלי, כואב לי הלב על זה שאחד מהם נמעך באחת ממדרכות העיר האהובה והשנואה שלי, מאבד את דרכו בין האנשים והמכוניות ומבטי המתמודדים לראשות הממשלה בשלטים של דיזנגוף ופרישמן, בעוד השני מחפש אותו, תמיד בצד הימני שלי ויודע שלא ימצא את בן זוגו לעולם.

לסיום

תמיד כעסתי על השורה המשונה הזאת:
“אמרתי לעצמי אני מבין עכשיו
היא היתה שווה את משקלה בזהב”.

רביעי, 10 בדצמבר 2008

השבוע ראיתי האח הגדול. ידידה של א’ באה לבקר אותו ואני בהיתי במסך
“גם אתם אה? זה משהו התכנית הזאת”
מיד התגוננתי. בכל זאת. “מה… זו הפעם השניה שאנחנו רואים את זה, לא?”
נראה לי שאשלח אסמס אחד לשפרה, ככה, בלי להתכוון. בשביל ההזדהות. כי לי יש את השם משפחה הנכון.
ממתי אני רואה טלויזיה?

מאז שחזרנו כל הזמן קשה. החזרה לשגרה בלתי נסבלת, עבודה שאני שונאת מכל הלב, המוזיקה הפסיקה להקשיב די במהרה, במקום זה היא פשוט שומעת. ענני העשן לא עוטפים אותנו, גם לא העצים. השבוע סוף סוף ירד גשם. עמדתי מתחת לבניין בו אני עובדת והבטתי על בניין לידנו באבן גבירול. הוא היה כל כך מפויח ומכוער, שחייכתי לעברו. לא בידידות או חמלה אלא במעין ציניות שלא מתאימה לי, של כאלה שרוצים לרדת מהארץ. אפילו הגשם מגעיל פה.

לא להודו, איזה דכאון מה שקרה שם. בשבוע האחרון שלי בהודו היינו במקום בשם קאסר דווי. אלי לס כתב את כל התקליט האחרון שלו במקום הזה. מקום משונה. אין מה לעשות שם בכלל -  גג לרדת למעין איזה יום. תכלס, בארץ יש מעינות פי אלף יותר יפים. הכפר הזה יושב על הר, כשהבתים על צלעותיו. יש בו כביש אחד לאורך פסגת ההר, וכשיש ראות טובה אם מסתכלים לאופקו נשקף רכס הימלאיה מושלג בלתי יאמן. בצידיו נוף שמזכיר את הרי ירושלים רק פי שלוש יותר מרשים.

נסענו לשם עם חבר שפגשתי במקרה בהודו, וטייל אתי בטיול הקודם בדרום אמריקה, מקסים ורווק נצחי שכזה, והחלטנו לקראת הסוף של הטיול לקחת מונית מרישיקש לשם. תשע שעות. זאת היתה מונית מושכת במיוחד – מדגם אמבסדור, סוג של ענתיקה אנגלית.  בחמש השעות הראשונות נסענו רק במישורים. אני חושבת על זה עכשיו חודשיים אחרי ונזכרת: הכבישים, בכל מקום שעברנו בו היו מלאים באנשים, כמויות בלתי נדלות של פרות גרומות, נשים עם סחורות על הראש או על הגב, גברים שרועים בחום (הנשים עובדות שם פי אלף יותר קשה מהגברים. גם בעבודות פיזיות), ג’מוסים למשא, ילדים מתרוצצים. איפשהו בדרך עבר צב על הכביש ואוטובוס חיכה שיעבור כדי לא לדרוס אותו. הם מתים על חיות שם. לצערי גם עכבישים ונחשים הם אוהבים ולא הורגים, מה שגרם לא’ לשים ספרים בפתחים של הדלתות תמיד. ישעיהו ליבוביץ’ (!), יצחק לאור, יעקב שבתאי ואיאן מקיואן עשו את העבודה.

מכל מקום, הגענו לאלמורה, העיר הגדולה שליד קאסר דווי. נהג המונית החביב ושובר השיניים לא ידע איך להגיע לשם. בדרך פגשנו כמה ערסים הודים שנסעו לכיוון. אמרו שנעקוב אחריהם. בשלב מסויים, אחד מהם עבר לאוטו שלנו והתעניין במה אנחנו עושים, תכונה ידועה אצל הודים דוברי אנגלית. א’ יצא למצוא לנו גסטהאוס והבחור התחיל אתי בגסות, הייתי אומרת – הטריד מינית. זיו ניסה להעיף אותו, נהג המונית התחרפן מפחד ממנו. המשכנו מעט עם המונית לחפש גסטהאוס אחר. הנהג אמר שההוא וורי דיינג’רס ומיד כשרציתי שנחזור להביא את א’, הוא בא בפרצוף ש”את לא מאמינה מה קרה לי עכשיו”. וובכן, הציעו לו בעבורי 100 דולר ללילה. למרות שמאה דולר זה הרבה כסף בהודו, עדיין קצת נעלבתי. הוא סיפר שהוא אמר להם “וואט?! גו דה פאק אוואי פרום היר”, אבל עד היום הוא מתבאס שהוא לא התמקח.

הלילה הראשון שלנו בקאסר דווי היה מדכא כי ישנו אצל מישהו שלא הפסיק לדבר במקום עם שירותים בחוץ (לראשונה מאז שהגענו להודו, כן?) ובלי מסעדה באזור והיינו מורעבים ועייפים מוות. בבאסה בישלנו ויצא סוף הדרך. ערב למחרת היה ערב ראש השנה. עשינו אותו בבית חב”ד. היו שם איזה ארבעים איש כולל אמריקאי יהודי בשם יואב שעובד ביערנות וגר בפאקן דלהי כבר חצי שנה. היו שם שני זוגות של חב”דניקים, שכבר משמותיהם אפשר לזהות שהם חוזרים בתשובה. לבנים קראו תומר ובן. ישבנו אתם די הרבה בשבוע שבילינו שם. בן היה עד לפני די מעט שנים מארגן מסיבות של בדינאמו דבש, נייטיב תל אביבי. לבן שלו קוראים מנחם מנדל. על שם הרבי. הוא “התפלפ” לכיוון הדת אחרי שנדחס לשעמום ודכאון מהעיר. היה טיפוס מופנם, אף אחד לא ראה עליו את הבאסה. אבל בפנים כבר נמאס לו. הרצאה אחת והוא התחיל ללמוד בטירוף חושים תורה. שאלנו אותו אם הוא איבד את החברים שלו והוא סיפר שלא את החשובים. “יום אחד אני בא לאיזה חבר שלי מאז עכשיו כולי עם זקן וכיפה שחורה והוא פשוט לא מפסיק לדבר אתי על בחורות אז הצבעתי על עצמי ואמרתי לו יעני – כיפה, זקן, מה נהיה? אתה קולט שזה לא מישהו שאתה חשוב לו”.

היו לנו אתם שיחות מרתקות לגמרי, אם כי לא מחזקות בשום צורה. נורא הצחיק אותי שהם אומרים את המלה “גשמיות” במלעיל, גאשמיות, כאילו שזו מלה שמשתמשים בה הרבה וכבר בחיבה מכנים אותה בעיוות הסחבקי הזה. הם גם היו מאד מבסוטים ונרגשים מתקופת החגים ומזה שהם בקאסר דווי, המקום שבו תומר, הבחור השני, חזר בתשובה בטיול שלו בהודו. זה לא דבר כזה מגניב להתלהב מבית חב”ד ובאמת לא היה בי שום רצון לבקר באחד כזה עד ראש השנה, ומשהו בחבר’ה האלה שהיו שם ממש כבש אותי. כל הבלאגן הזה שהיה בבית חב”ד בבומביי עשה לי רע עמוק וקשה. לא עצרתי את הדמעות שהפכו להיות די נדירות לאחרונה מול הילד שלהם שצועק לאמא שלו שהיתה בחודש החמישי ולך תדע איך היא נרצחה. כל הטלויזיה ואתרי האינטרנט של החדשות עטו על הדרמה והשתמשו במלים ובטון שמשתמשים בהם בטלנובלות דביקות והתבאסתי על עצמי שאני נופלת למניפולציות הרגשיות שלהם. איזה חרא שכבר לא נותנים לבכות בלי להרגיש נמוך.

נ.ב
אני מחפשת עבודה חדשה. איך אומרים? נשבר הזין.
אם יש משהו שקשור להפקה / תוכן / תפקיד מעניין בעמותה מעניינת או כל דבר אחר שנראה לכם שמתאים לי – אשמח אם תצרו קשר.
diamondog@gmail.com