זהב
רביעי, 17 בדצמבר 2008עגל הזהב
כמו 39.1 אחוזים ממדינת ישראל, צפיתי אמש בגמר של האח הגדול. על הדרך שתיתי שתי כוסות יין והחלפתי דברים עם שני אשכנזים, אחד מהם בן הזוג שלי, על תחושות הקיפוח. על הרגשנות של עדות המזרח ועל ההתפרצויות של עינב בובליל, הבחורה שמידת חוסר המודעות שלה לעובדה שהיא די בהמית כמעט זהה לחוסר הטעם שלה בבגדים. כשהראו את ה-יא-וולי וה-נו, זה לא פייר!! במקבץ הקטעים של “ככה ראינו אותך 107 ימים” היא נראיתה המומה מזה שכולם קלטו אותה. שכולם תפסו שהיא אינה עלמת החן שאוחזת בשתי ידיה בסנטרה ועושה פרצוף מושכת למצלמה. אני כל כך מזהה את זה, מצד אחד ההכרזות האינסופית של “ככה אני, אין מה לעשות” ו”אני לא צועקת זה הטון דיבור שלי”, ומן הצד השני, הרצון להיות קלאסה. וקלאסה – זה אחושרמוטה פרידמן.
חלק לא קטן מהמשפחה שלי הוא כזה. אצל אחיה ואחיותיה של אמי זה מחולק בצורה די ברורה למרוקאים ולמתשכנזים. משעשע לראות את הראי הזה – דודה שלי, אשה נשואה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה ומגדלת שתי בנות צופיפניקיות מדגם LIGHT EMO שכזה, מבשלת הכי מדהים בעולם ועם הלב הכי גדול בעולם ובעיקר דעתנית בצורה קיצונית, היתה סאקרית מוחלטת של שפרה. זכורה לי ארוחת ערב אחת, שבה סעדנו כל הצד המשתכנז של המשפחה בבית הוריי, ומיד כשקמנו מהשולחן, היא ניגשה למחשב וחזרה בהצהרה נרגשת “וואי וואי, לקחו לשפרה את החלב קוקוס איזה בלאגן הולך שם אתם לא מאמינים”. אמא שלי, שונאת ריאליטי ברמ”ח איבריה, שלחה עשרה אסמסים לשפרה כדי לעשות לדודה שלי טוב על הלב.
מהצד השני של המתרס, ישנם יושבי הצד הבובלילי של משפחתי. בת דודי, בחורה יפיפה ושומרת מסורת, צעירה ממני בשנתיים וכבר אם לבת קטנה, כתבה היום בסטטוס-ליין שלה בפייסבוק “אכזבה גדולה בגמר האח הגדול אבל יש משפט שאומר צדיק ורע לו רשע וטוב לו”. אני בטוחה שהיא הזדהתה מכל הלב עם הקונפליקט המהמם של עינב. בפעמים הספורות שאני פוגשת אותה אני ישר קולטת את העובדה שאני מתנשאת בעל כורחי ורק מתוקף היותי מהצד המשתכנז של המשפחה, פרידמני, אם תרצו.
זה מרגש לדעת שיש דברים שאני יכולה לזהות ולדעת רק כי אני מגיעה משם. רק כי שורשיי מסתעפים שם. כתבתי על זה לפני שלוש שנים בפורום מוזיקה ישראלית בווינט, אני זוכרת שזה היה פוסט מכונן בשבילי. בעיקר כי גיליתי את הרצון שלי להיחשף כך, מרוחה על גבי הדפים הלבנים של ווינט, מוקפת בקהילת אנשים בימים שעוד היתה משגשגת (Blogs killed the forums star) ומדברת על המזרחיות שלי.
קשה להתעלם מזה, תשעים אחוז מהחברים הכי טובים שלי אשכנזים, בן הזוג שלי אשכנזי (תמיד היו) ואין לי ספק שקיימת בי איזו דמות של “החברה המרוקאית שלהם”. לא בקטע רע, חלילה. אף פעם לא בזלזול. אבל אני מרגישה את זה פעמים רבות חג ונסוב מעל ראשי וגופי כדבר מה מעניין, אחר. אפשר לנסח את התחושה כ”ברת מזל שאני כזאת” אך אני חושבת שאנסח את זה כמשהו שאני שלמה אתו ומגניב לי לחשוב שהוא קיים באישיות שלי. וזה הרבה.
כלוב זהב
הייתי השבוע בכנס משאבי אנוש, כנציגה של חברת כח האדם שבה אני עובדת. התעוררתי מוקדם מהרגיל כדי להגיע לכפר המכביה בזמן ולהקים דוכן של “חברת כ”א בפריסה ארצית שמעניקה שירותי כ”א מתחומי סיעוד ועד הייטק ובכירים”. מסיעוד ועד הייטק, מהנמוך לגבוה יעני. זה יצא לי מהפה בצורה כל כך טבעית כשביטאתי את זה מול הלקוחות הפוטנציאליים שאיתרנו שם. מהנמוך לגבוה. בא לי להקיא.
בכנס הזה כל הזמן היה אוכל. ואוכל טוב. ארוחת בוקר של-בית-מלון, עוגות מפה עד טיבט, וופל בלגי בהפסקת עשר, קפה הפוך בחינם לכל דורש במהלך כל האירוע, חצילים בטחינה, דגים, קבבים ועשרות סוגי סלטים בצהריים, קפה ועוגה פרווה לאח”כ. חבר’ה אחרי צבא שעובדים בקייטרינג מתרוצצים בחולצות של “פורטל דרושים”, מתים לעוף הביתה. גם כל הנציגים חילקו הפתעות כמו מרקרים, פנקסים, מנקים למקלדת שנראים כמו סומק. גם אנחנו חילקנו כאלה דברים בתוך שקיות ירוקות ענקיות. אני הכנתי אותן ונתתי אותן להרבה אנשי כ”א שכאלה, בעיקר נשות כ”א, לבושות בבגדים הצפויים שלהן. הרבה אנשי שלישות מהצבא היו שם, אני טוענת שזה כי רק לצבא יש כל כך הרבה תקציב לדברים כאלה בתקופה כלכלית עכורה כמו זו. זה היה די דומה ללעמוד בדוכן של פיתקית באינדי נגב, רק בדיוק ההיפך.
בשבוע שעבר עברנו למשכננו החדש, בניין שהחברה בה אני עובדת בנתה, ובה יישבו כל בעלי התפקידים בתל אביב ביחד. הבניין ממוקם דקה וחצי הליכה מביתו של א’, בן הזוג שלי. כמה נוח, כמה מגניב, כמה נהדר. השכרת שמונה וחצי השעות היומיות מזמני הפנוי מעולם לא היתה משתלמת יותר. בא לי לעמוד על גג הבניין ולצעוק משל הייתי דן פביאן בלוך, סולן אנטיביוטיקה, ששר ב”פיצוציות”: לא, לא, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.
ושלא (לאאאאאאאא, סתם) תבינו לא נכון, לא רע לי עכשיו. דווקא די טוב לי באופן כללי. אבל הקיפאון הזה חודר אל מתחת לעור. וזה משהו שאני לא משלימה אתו, ואני מנסה לעשות משהו עם זה והשכנוע העצמי הזה עובד – וזה הרבה.
עגילי זהב
דבר אחד רציתי מהודו, לפני שהגעתי אליה. זוג עגילי זהב. בשלהי הטיול, באמת קניתי זוג עגילים, לא בדיוק כמו שדמיינתי, אבל שני עגילים קטנים ומיוחדים ושלי. אחד מהם נפל לי, ככל הנראה באחד הבקרים בדרך לעבודה. בכל פעם שאני נוגעת בתנוך האוזן השמאלי שלי, כואב לי הלב על זה שאחד מהם נמעך באחת ממדרכות העיר האהובה והשנואה שלי, מאבד את דרכו בין האנשים והמכוניות ומבטי המתמודדים לראשות הממשלה בשלטים של דיזנגוף ופרישמן, בעוד השני מחפש אותו, תמיד בצד הימני שלי ויודע שלא ימצא את בן זוגו לעולם.
לסיום
תמיד כעסתי על השורה המשונה הזאת:
“אמרתי לעצמי אני מבין עכשיו
היא היתה שווה את משקלה בזהב”.