“זה לא זמן טוב לכתוב שירים”
ראשון, 25 בינואר 2009מה אגיד, סתמה לי ת’פה המלחמה הזאת בבלוג. מצאתי את עצמי פוסטינג ניו אייטמז של אנשים אחרים כמו חיית בר בפייסבוק, מתווכחת (ואף רבה) עם האנשים הכי קרובים אליי, מאדימה, בוכה, מתלהמת, עוכרת ישראל, לוקחת ללב. אם מישהו/י מהקוראים קורא רק פה ולא נמצא אצלי בכל מיני רשתות אחרות (חברותיות או ווירטואליות), אגיד שהתנגדתי למלחמה. בימים הראשונים בעיקר הייתי המומה ובהפגנה השניה והגדולה נגדה כבר הייתי. מצאתי את עצמי קוראת כל פסקה ופסיק, ניזונה מהשואה הזאת. ואל תתעצבנו שאני אומרת שואה, ומה הקשר שואה, מבחינתי כל הדבר הזה היה זוועת אלוהים אחת גדולה וכאב לב עצום בשבילי, על אובדן הנאמנות שלי למדינה. אבל תכלס, לא באתי לדבר על זה.
המוזיקה חזרה לחיי ובגדול. לפני חודשיים בערך, בערב פיתקית שהתקיים בבאסס בירושלים הרגשתי רע, ההופעות היו בסדר, החברה היתה בסדר אבל אני הרגשתי איך גוש עצום בוקע מנשמתי אל הגרון ועוצר כל התרגשות. למחרת לא הלכתי לעבודה. כאב גרון עצבני ומועקה נפשית. הלכתי להופעה של אנטיביוטיקה בערב למחרת ויצאתי באמצע, מרוקנת. החלטתי לקחת חופש מהופעות וזה לגמרי עבד. למרבה היופי, ההופעה הבאה שנהניתי בה היתה ההופעה המעולה של אנטיביוטיקה בסלון ברלין חודש וחצי מאוחר יותר. ומאז, אולי בגלל הפגיעות הרגשית הגדולה שהמלחמה יצרה, אולי בגלל שאני מרגישה באופן כללי קצת לא בבית, אולי מפני שבא לי לשרוף עד עפר את בניין המשרדים המהודר בו אני עובדת, המוזיקה ניחמה ופילסה מחדש את דרכה אליי.
מצחיק, פעם הייתי כותבת רק על מוזיקה והופעות ועכשיו אני מנסה לתאר קצת מהאומנים שהייתי רוצה לתת להם פה במה ויוצאות לי רק קלישאות. אז אציין שבערב “מסרבים להיות אויבים” שהתקיים בבית פיתקית אמש, הופיע יהוא ירון שהפיל אותי מהרגליים. מוזיקלית הוא מכה חזק בבס או קונטרה בס ומילולית הוא מסתובב במקומות בהם אני מסתובבת בעיר הזאת ומזמן לא הרגשתי את ההרגשה הישנה ההיא של רצון לגשת לאומן אחרי ההופעה שלו ולהגיד לו בואנה בן אדם!!!! מה זה הדבר הזה!! זאת אני שהתחבאתי ממך? במייספייס קצת התאכזבתי מהעיבודים המנופחים מדי בחלק מהשירים, אבל אין ספק שלהופעה הבאה שלו אני אלך.
בכלל, היה ערב מיוחד אתמול. רם אוריון שר את “מוות לסמלת” של סדרני הדשא, יוני כדן שר בביצוע מצמרר את “מורה חיילת”, לבדו על הגיטרה, צ’יקי הוכיח שוב שכל ההוא-הא סביבו מוצדק לחלוטין, נגה שלו בשיריה הכל כך נשיים ודוקרניים הביאה רוח של בית ומחאה ודני הדר שר את “ערבב את הטיח, אחמד” של אהוד בנאי (אגב, לכו דחוף לראות את “חייב לזוז”, הדוקומנטרי על הפליטים) ואת “Alliance” של רוברט וויאט. הקול שלו כל כך השתנה עם השנים, הפך להיות גבוה יותר, אפילו רך, וריח של אדמה נודף מכל מילה ששר. הפעם הראשונה שביקרתי בבית פיתקית היתה לפני שנתיים וחצי, בערב נגד מלחמת לבנון השניה. והיום, במעין סגירת מעגל אומללה, הבית הזה הוא בכל מיני דרכים וצורות חלק ממני, מקור לכח.
אני מסתובבת בעיר עם הרבה מחשבות והנה, יושבת ולא חשה כלום באצבעותיי כשכותבת. גם לא כותבת לעצמי. אולי יתעורר עליי איזה בוקר חורפי בקרוב ויביא אתו גם את זה.