סך כל גלי הרדיו והשיחות המשובשות
חמישי, 19 בפברואר 2009יום חופש
קמתי מהמיטה. הבוקר מכוער, למרות יום החופש הכפוי. בשעות הבוקר, בין שש לתשע, חלמתי חלומות על בלבול. קמתי עירומה אל המחשב, התעטפתי בשל כחול שהבאנו מהודו. הארץ (גדעון לוי שוב כתב מאמר חשוב), פייסבוק (מי זה הבחור הזה שהציע לי חברות ויש לנו שני חברים משותפים ואני לא מכירה ולא עונה לי על המסג’ “אנחנו מכירים?”, תמיד זה מרגיש כל כך סליז), ג’ימייל (אחי שלח תמונה יפה שלי מאינדי נגב, לפני ארבעה חודשים, עליתי מאז במשקל, כמה מבאס, לא נורא, נחזור לעצמנו בהקדם), ארץ נהדרת, בא לי לראות ארץ נהדרת, מקלחת, במקלחת האיפי שעוד לא יצא של אסף שריג ואני שרה בקול צרוד את המלים שלו המלים שלנו. התלבשתי, אמרו שחם היום, אביך, אני צריכה להוריד כביסה בבית השני שלי – בדרום העיר, המיותם. שמתי עליי את מעיל העור שלי, אדום, יד שניה, כולם אומרים שהוא נורא יפה, מחשבות על לחזור להיות צמחונית. קראתי אתמול בלוג של אחד, יהונתן קלינגר, שכתב שהוא לא מעוניין להכיר בחורות לא צמחוניות, שזה מבחינתו כמו אונס, כמו רצח מול הפרצוף. ירדתי למטה לתחנת קפה הפינתית, תכננתי לשבת עם הקפה, לקרוא עיתון ואז לנסוע דרומה למולדתי.
הפוך על מים אמר לי הבחור מהקפה, אמרתי לו כן, מכירים אותי פה, בית קפה שכונתי, בועה בועה בועה, אין לי כסף, יש לי רצון עז לקפה עשוי היטב על ידי הבחור מהקפה, שישקיע בי, הוא שר שירים של ג’מירקוואי שמתנגן ברקע, תמיד נראה לי שג’מירקוואי זה מישהו שאין לו מעריצים שרופים, מעין משהו כזה שראו כל הזמן בMTV בשנות התשעים. דיס איז דה ריטרן אוף דה ספייס קאובוי וכל מיני כובעים משונים. איזה מן שם זה ג’מירקוואי בכלל. בכל מקרה, ישבתי, היו שם כל מיני אנשים שגרמו לי להרגיש עוד פעם את הבועה בועה בועה הזאת שבזמן האחרון בא לי לפרוץ את קירותיה, יש לי וויז’ואל כזה, כמו הקליפ של מדונה , אנד איים נוט סורי, איטס היומן נייצ’ר.
בכל מקרה, ישבתי וקראתי העיר, כמו רציתי להכעיס את עצמי, לעורר את דוקרני הקרח שגם ככה אני מרגישה אותם מושחזים בתוכי. קראתי את הטור של בן זילכה על השמאלנים המדוכאים בעיר הזאת. הוא כתב שם כל מיני דברים שעוררו בי גועל וקירבה בו זמנית, וחתם את זה שההרגשה היא שאנחנו עכשיו כמו איזה קהל שרוף של איזו להקה אלטרנטיבית ותיאר שמאלנית שסיפרה כמה היא בכתה במלחמה בעודה מאפרת מסיגריה שהדליקה ואני חשבתי כמה התיאור שלו שונה ממי שאני אבל אם מישהו היה קורא את זה אולי היה יכול להיות לו אימאג’ שלי. תכלס. נרקיסיסטית נהייתי עם השנים. סגרתי את העיתון וברחתי הביתה לכתוב. עכשיו אין לי מושג על מה.
דכאון פוליטי
לפני שבוע הגשתי וערכתי תכנית ברדיו הר הצופים, פוסט בחירות. הקלטנו לייב ואחרי התכנית הרגשתי רע, למרות שבאתי לגמרי בתחושות טובות. כשהקשבתי לזה, עשיתי ניתוח קצר ולא ממצה – הבחירות של השירים שם היו כמעט לגמרי נטולות תקווה, הקול שלי נשמע עצוב ומתנשא, לא ממש מבין על מה הוא מדבר. אחי אמר לי שאני נשמעת פלצנית ברדיו. האמת היא שהרגשתי די עילגת אחרי שהתכנית הסתיימה, למרות הגאווה המתבקשת במוזיקה שבחרתי לנגן.
תקווה
בשבת שעברה פגשתי את י’, חברה טובה ואדם שופע טבע ואומנות, לקפה בשבת, פגישת עבודה. י’ ואני חברות מהצבא. יש לנו חבורה של חמש בנות, יחד שירתנו כמש”קיות ת”ש במחווה אלון, בסיס חינוך ל”אוכלוסיה בעלת רקע סוציו אקונומי בעייתי”, ובמלים פשוטות ערסים כבדים שרובם לא סיימו תשע שנות לימוד ועולים חדשים מאד מרוסיה. יצאנו כולנו יחד לקצונה ועד היום אנחנו חברות טובות מאד. הדבר הכי חשוב שיצא לי מהצבא הוא החברים שנשארו עד היום, פרחים סגולים בשדה קוצים אלים, שמהווים חלק בלתי נפרד ממי שהפכתי להיות, כמעט עשר שנים אחרי. החברות האלה ספיציפית, התבגרו להיות נשים מדהימות ומעניינות, ואנחנו חיות את חיינו שזורות אחת בשניה ובעיר הזאת. שוחחנו י’ ואני, בבית קפה מחורבן שזכותו היחידה היתה שהיה שם מקום בשמש, על רעיונות ליצירה משותפת. בסופו של דבר, אחרי שעות החלטנו היא ואני להתחיל לכתוב תסריט שיהיה מבוסס על חייה של סבתה. מחר בצהריים, אנחנו עורכות את התחקיר הראשון שלנו לקראת תחילת הכתיבה וזה ממלא אותי בלבול, ציפיה והתמסרות לתמימות מאד לא אופיינית.
לסיום,
אני ממליצה בחום רב לקרוא את הנאום היפה של הסופר הרוקי מורקמי, שזה השבוע בפרס ירושלים.
