My Life is Killing my Rock’n'Roll

אתמול בתחילת הערב של פיתקית בירושלים הופיע קטאמין. ההופעה שלו היא ללא ספק מהמדכאות בתולדות האנושות. יש אנשים שקטאמין משעמם אותם, אליי הוא חודר ישר למקומות שאני הכי שונאת. וזה לא משנה על מה הוא ואיך הוא מנגן, ואם הוא מקליט את עצמו אלף פעם באמצע ההופעה והסאונדים שלו מוזרים או אטומים עד כדי ניכור כל כך עמוק – אצלי הוא תמיד שיחק ותמיד ישחק את שגריר העצב, העצב שאני לא מכירה, נטול הרגשנות.

בהתחלה ישבתי בקהל שסביבו, אח”כ תפסתי כיוון הרחק משם. באופן כללי הרגשתי די לבד מעפן בערב הזה (על אף שהיה מוצלח (ואנשים אמרו שאני לא נראית במיטבי. הבוקר קמתי עם כאב גרון עצום ומותשות שאינני זוכרת כמותה. נפלה ההחלטה לא ללכת לעבודה. שקעתי. הרבה זמן לא הרגשתי חלשה וחסרת אונים כך, ועם זאת, משהו בי סרב לקבל רחמים ו/או תשומת לב מיוחדת. בזמן האחרון יש איזו מועקה כזאת שכאילו בכובדה דורשת ממני עצמאות מוחלטת כדי להרגיש טוב ונוח. עצמאות מוחלטת גובלת במיזנטרופיה וזה משהו שאני לא ממש יכולה להבין ו/או לאפיין את עצמי בו. אולי זו התלות הזאת שאני חשה כיום שיוצרת רצון לתחושה של עצמאות, גם אם היא מפוברקת. בכל מקרה, השעה כבר תשע ואני מרגישה הרבה יותר טוב והולכת להופעה של אנטיביוטיקה עוד מעט.

אז התחלתי עם קטאמין. על מנת לברוח מהתחושות שהאוטיסט היפיפה הזה המעביר בי, ישבתי בצד ושיחקתי בפלאפון. אני שומרת הודעות ישנות, ומצחיקה אותי ההתפלגות שלהן. האמת היא שלפני קצת פחות משנה גנבו לי את הפלאפון ואתו זכרונות של געגוע, מענין כמה מהן היו נמחקות במהלך השנה הזאת. אז יש לי הודעות מחברים וחברות קרובים ורחוקים, כאלה שמרגש אותי להיזכר מדי פעם שהם אוהבים אותי, הודעות מחברה אחת ספיציפית שכל הודעה שלה קורעת אותי מצחוק, מלא תמונות של הילדים של חבר טוב שלי, והודעות מאמא שלי בלי סימני פיסוק. גיליתי לפתע שיש גם תבניות הודעה, ולהלן ההודעות:

אני מתעכב. אגיע ב
אני בפגישה. התקשר מאוחר יותר, ב
לא אוכל לענות כעת. אתקשר אליך מאוחר יותר.
אני אגיע ב
הפגישה בוטלה.
להתראות בשעה
להתראות ב
להתראות
להת
ל
(סתם)
התקשר אל
אני אוהב אותך
יום הולדת שמח
תודה רבה

אם להכריע לפי התבניות של הפלאפון שלי, אני גבר לבן ואשכנזי בן 60 (אחרת איך אפשר להסביר את “לא אוכל לענות כעת”?) שככל הנראה עובד במקצוע חופשי, עסוק מאד אחרת לבטח היה לו זמן לכתוב לאשתו/ פילגשו “אני אוהב אותך” או לבנו הצעיר שלומד בבין-תחומי “יומולדת שמח” מבלי להשתמש בתבנית; ובאופן כללי, מתקשר בעיקר עם גברים. חשבתי לעצמי מה היו ההודעות אם זה היה מותאם אליי. וובכן:

מה קורה?
רדי
אני בדרך
מה שלום אשתי/ אחותי?
מושך
עייפה מתה
חחח
קיפוד!
מכפפפתלי
ערב טוב

טוב יופי, עשיתי את הדַחקה. עכשיו איך מסיימים את הפוסט?
אספר שהתחלתי לכתוב קצת מחוץ לבלוג. בעיקר שירים חצי גרועים כאלה. א’ מנסה לחבר עבורם לחנים. בינתיים הוא מלחין מנגינות שאני לא מצליחה לכתוב להן מלים. יום אחד נופיע בריףרף מול עשרים חברים קרובים ונוציא איפי שיהיה לו שם ארצישראלי ומגניב. כמו השם של א’.

מאז שחזרתי מהודו תוקפים אותי כאבי ראש עצומים לפחות שעה ביום. אני צריכה למצוא עבודה חדשה.

לא יודעת למה.

בינתיים מקשיבה לזה וגם לזה  .

אה, והנה שיר קטן שכתבתי ביום הראשון בהודו:

 לזרום תחת השפעה

בנהרותיך

בין כל היופי מסתתרים פחדים

מקועקעים על סלעים שחורים

היכנס / היכנס

לְעולם יפה להסתכל בזה

קל לדבר ולשער

ובתעיה הגדולה הזאת

היכן ניכְנס/ היכן ניכַּנס

השקט מפריע לי להקשיב

לפעימות לבך המסתוריות

מנועים ומפּלים

שונים בהתרחשותם

והשמיים בכל מקרה מעוננים.

נחתי מטיול של חודש וחצי בהודו לפני שלוש וחצי שעות בערך ולמרות שאני ממש אמורה להיות עייפה, השינה לא מגיעה אליי – בכלל. כבר שלושה ימים שהעיניים שלי מקבלות לעתים קרובות את הגוון האדמדם של הדמעות וטיפות מרטיבות את הריסים ומדביקות אותם לקבוצות קבוצות שסוגרות סביב העיניים. ואהובי שואל: מה קרה? ואני אומרת, פשוט אל תשאל, זה עושה את זה יותר גרוע. זה מביך, להיות בכיינית. ואני כזאת, על אף שהסתרתי את זה מעצמי שנים רבות. ישנן מס’ סיבות למעיינות העיניים הנקווים באינטנסיביות, כולן נראות לי כרגע – באופן מופרך למדי - קשות מנשוא.  

לא כל כך כתבתי בהודו. כתבתי שלושה או ארבעה שירים וקצת יומן. אבל הסתכלתי הרבה, נזכרתי בהמון דברים, למדתי על עצמי ועל אהובי ועל עצמיאהובי. זה היה בהרבה מאד מובנים טיול אנחנו אבל לא מעט טיול אני. כבר כשבועיים חשבתי לעצמי, עם ליטופם של מסכי העשן, כשאחזור, אבין טוב יותר מה קרה. הבעיה היא שזה אומר שאני צריכה להיות בארץ בשביל זה.  אהובי אגב, ימשיך לטייל שבועיים נוספים ואני כבר מתעלפת מגעגועים. אבל חלאס לרגשנות, אני אבכה פה בשקט בזמן שכולם ישנים. 

הטיול הזה בא לי בהפתעה ותפס אותי לא מוכנה על אף ש”הלך חלק” בסה”כ. יש המון רבדים בלטייל פתאום, אחרי שנים של עבודה ו/או לימודים, שִגרה מגניבה באופן כללי – הופעות, טיולים בארץ, חברים טובים, תל אביב. ואז אתה עוצר את כל זה – עוצר באמת – פול פאוור, ותוך שבוע בערך אתה לגמרי בתוך הטיול, חושב על הרגע הנוכחי שאותו אתה חווה או על אנשי הכפר שסביבך, או מה תעשה מחר, ואיזה יופי הירוק. מוצא את עצמך משוחח שיחות בסיסיות מאד עם אנשים (איפה אכלתם? מאיפה הגעתם? וואלה), המשפחה והחברים בבית נשארים יקרים, חשובים, תופסים מקום, אבל אתה – או שעליי לומר אני – הרגשתי שאני הולכת במערות נפש ועולם אחרות לגמרי ממה שהורגלתי בשש השנים שעברו מאז שחזרתי מאותו טיול אחרי צבא בדרום אמריקה. הטיול הזה, הספונטני, היה ללא ספק אחת החוויות הכי גדולות שעברו עליי. וכרגע, בשעה ארבע שלושים ושלוש לפנות בוקר, נראה לי מופרך לחלוטין לחזור לשגרתי, ועוד כשהאדם שהיה מחובר אליי 24/7 עוד שם.  

על כל פנים, הסיבה לפוסט הזה – מעבר לעובדה שאני מג’וטלגת ועצובה ואצל ההורים וצריכה למצוא מה לעשות עד שכל חבריי יקצו משנתם – היא שחשבתי לעצמי שאכתוב פוסט על כל מקום שהיינו בו. כבר קראתי בלוגי טיולים של זוגות שרציתי להקיא עליהם וכששיתפתי את אהובי ברעיון הוא אמר “אבל את מי זה מעניין?” ואני אמרתי “על הזין”. וכך הוחלט שהפוסטים הבאים יהיו ככל הנראה מוקדשים לטיול שלי, שלנו, בהודו.  

התגעגעתי למקלדת, ובקרוב גם אחזור לביתי שלי ולמחשב שלי. והשגרה, כך אני מקווה, תחזור להיות מגניבה וטובה ואתרגל לזה שיש פה נייר טואלט בכל מקום ואי אפשר לעשן במסעדות. בכל מקרה, הסתיו ממש פה, ודפש מוד באים לארץ (קיבלתי אסמסים מחמישה אנשים שבישרו לי זאת!), ואם לא תהיה מלחמה אז יש למה לחכות. אני הולכת לבכות אל הכר, אמן שאצליח לישון.  

בוא ננסה רגע לשים דברים על השולחן
או על הרצפה
או לפזר את כל הקלפים סביבנו
בוא נשב עירומים על השטיח ונפריח בועות עשן מבעד ללבבות ויהלומים
איך הדמיון לפעמים יוצר מפלצות מפחידות מחתיכות אבק שרק נשים מיומנות רואות
ולפעמים המציאות מתפרצת עליך כמו צ’יטה לא צפויה
נושכת את צווארך, נוגסת ולבסוף מלקקת
את הפצעים.

-

מדמיינת שיחות אינסופיות שלנו מתוך ענני עשן
ואיך נטייל אחת בנשמתו של האחר
בתוך חדרים של הרים מושלגים בלי מוזיקה
חוץ משלנו
ואצחק כשאתה תכעס על הגועל נפש באוטובוסים
ואתה תתפוס בצווארי ותגיד בכל הארסי שלך
מה את צוחקת?
אה?
אה?!
-

המלים מתקשות בדרך החוצה, אני יודעת, כל דבר נראה סתמי ועצור על ידי שלל מחסומים עם חיילים רעים שיורים סתם מתוך טיפשות או חוסר ברירה, בטוח נפגוש אותם שם, מסוממים לגמרי, אומרים דברים שלא חשבו שיגידו. לפעמים אני כל כך טובה בלהגיד לאחרים מה לעשות כדי ליישר את העקימות בנפשם, היום אני מרגישה כל כך חסרת מושג לגבי מה ואיך ומי וכיצד עושים את זה.
-

רוצה להגיד: בלונים.
מלה יפה, נשמעת טוב, אוהבת למ”ד, אוהבת ים בסוף.
רואה: צבעים.
חושבת: אוויר תחום.

אוויר: אני הולכת הרבה בעיר והקיץ הגיע ועמו האוויר מקבל משקל. בלילה : אחרי מקלחת הלכתי שבע דקות על פינסקר –דרויאנוב והאצבעות כבר מנסות לייבש בחוסר חשק את הנקודות המימיות הקטנות שמעל השפתיים ומתחת לפוני. הלב מהבהב בין דרום למרכז, איש שאהבתי אמר: זה טוב שיש לך חום, זה אומר שהגוף עובד. אני חושבת הרבה: האם כאבים מעידים על בריאות? כשהם מגיעים כמו סיבה ותוצאה. אחותי הכואבת, עיניה הגדולות מסתכלות לכל מקום, ראנדומלית מתמלאות מים, הראש עולה ויורד כמו אומר בעדינות “כן, כן” עם סימני פיסוק חד משמעיים ואנטר
אנטר
אנטר
אנטר

*
קולות אצלי בראש עולים ויורדים, כמו שדונים קטנים בבריכת האירוסים, אני מדמיינת אותם קופצים מסלעים ועולים מתוך המים, בקולות הליום מצחקקים. רואה אותם כמו הזרבובים, זוכרים אותם? כמה מתגעגעת. בוא ניסע מפה אל האוויר האמיתי, קח אותי אל הבּוֹרוּת ומשם אחזור עם עיניים זוהרות ועגילי זהב אל תוך תופת של משמעויות חיים בתוך הסרחון של העלייה האהובה עליי כל כך יותר מבוגרשוב, ובחגים אהיה לבדי ואטייל בין משפחות של אנשים שלא מבינים מה זה ארבעת המינים והם יחייכו אליי כי אלבש לבן של אור, גם אם יכסו אותי הבגדים הורודים והצבעוניים שהמפקחים שבלבי בוחרים עבור הצינורות שבגוף שמשפריצים החוצה תראואותי באופן בלתי רצוני.
-

המחשבות לא מותירות רגע של מנוחה והתשוקה פטורה מחוש לחלוטין ואני בתוך הקשתות, לבד איתן.

עשיתי OM והשארתי
רושם על הגורו
אמר אתה בחור בסדר
אולי תרצה לראות את קרישנה
או לפתוח קונדליני
לא תודה אולי אחר כך
בינתיים מספיקה לי
טבילה קטנה בגנגס

טיול קצר ביער
RICE & DALL באשרם
וקרישנה הוא יופיע
בינתיים הוא שלח לי
קוף למטבח
דרך עץ מהמרפסת
וחיוך מתוק מתוק
דרך בחורה קנדית

שנטי שנטי שנטי

אין פה פלאפונים
ואין פה פלסטינים
מי שקופא מקור ברחוב
זה פשוט בגלל הקרמה
ולי יש אחלה קרמה
וחיוך של מאה רופי
שבא לי מהיוגה
ולא חסר לי כלום

אבל מה עם עודד
הוא וריקי עוד ביחד
ומה עם יוני
האם הוא עוד יושב בחומוס
אני מתגעגע
גם אם טוב לי ברישיקש
תקראו לי כשיהיה שלום
או איפה להופיע

שנטי שנטי שנטי

OMMMMMMMMM

(בעוד חודש וקצת אני טסה להודו לחודש וקצת. אין לי מושג כמה אני מתרגשת).

רציתי לישון. לא, רציתי להתעורר. תמיד יש אור לא משנה מה עושים, וכמה שרוצים חושך יש אור.
-

כשאנחנו הולכים על החוף אז לעולם הרגליים שלי נרטבות ונמלאות חול ושלו תמיד איכשהו נשארות נקיות כדרכן הרבה יותר משלי ואני מיד מדמיינת מלא משמעויות אבל כשזה מגיע לממש להיכנס למים ולרחוץ את כל הגוף הוא אף פעם לא מתבייש מלקפוץ פנימה חזק ואילו אני אחשוב תמיד הרבה ואבוא בכוונה לא מוכנה בשביל זה כי לא נעים, לא נעים לי.

-

לפני כך וכך שבועות קמתי עם פנים כבויות, הרגשתי איך לאט לאט אני הופכת למצב דיפולט של עצב וחיפשתי בדרך הקבועה שלי לעבודה משהו משמח או אז ראיתי פיצוציה שגם מציעה מיץ תפוזים סחוט. המוכר היה מזרחי ובדיוק פתח ולבש חולצה מכופתרת שנראה שיצאה מתוך ניילון כזה עם קרטון, חולצות שאפשר לקנות בטונות ברחוב העליה ב30 שקל חתיכה – גג. שאלתי כמה עולה, אמר, את לא רואה? חמש שקל. אמרתי אוקיי, הוא בחן אותי ואמר לי מה, מה יש? אמרתי סתם, יום ראשון. אמר לי מותק, אני יש לי דוקטורט בלקלוט בחורות בדכאון. הוא לא שווה את זה. ישר נמלאתי דמעות. אמר לי, כפרה לא התכוונתי ונתן לי את המיץ בחינם. שיהיה רק טוב, הוא אמר לי ואני ידעתי שהוא טועה (בסוף הוא צדק). שלשום בבוקר חשקה נפשי שוב במיץ והלכתי אליו בדרכי לעבודה. היה חם כמו גיהנום, ואמרתי לו היי, אפשר מיץ. הוא אמר לי בטח. ואז אמר לי מה על מה הסתכלת? אמרתי מה? אמר לי ראיתי שכשבאת הסתכלת על התקרה, מה חיפשת? אמרתי, האמת? חיפשתי את החורים של המזגן. אמר לי מותק, אני לא יכול שיהיה לי פה מזגן, אני חייב לסבול (עם ב’ רפויה), אחר כך אני יבוא הביתה מה אשתי תגיד לי כל היום עשית חיים? תכלס. הפעם שילמתי והלכתי והשיער שלי שהיה רטוב עשה לי שמח.

-

מביך, אני מה זה רגשנית. וזה לא קטע של לפני מחזור או משהו כזה (למרות שאז זה בדרך כלל יותר). ע’ המנהלת שלי ילדה והלכנו לבקר אותה ואת הילד שלה בן החודש שנראה קצת כמו טרול קטנטן עם גומה מקסימה בלחי. כשהגענו עם המתנה משילב היא אמרה שהוא שיגע אותה כל היום וכל הזמן רצה ציצי, אבל הוא בכלל לא אוכל הוא סתם רוצה לשים בפה אז בסוף אחרי התייעצות עם אמא שלה נתנה לו לצרוח,  בזמן שהיא מתארגנת, ככה גם יתעייף קצת. כשהגענו היא החזיקה אותו והוא ישן עליה. ואז הניחה אותו על מעין סלקל כזה שעושה גם וויברציות, גם מוזיקה וגם צבעים וגם יש עליו חיות חמודות שזזות למעלה ולמטה. הוא שכב שם והיה נראה שהוא חולם כי ידיו הקטנטנות נאבקו באוויר, נתתי לו אצבע והוא אחז אותה חזק כמו ילד גדול, מיד הדמעות הגיעו לעיניי. אחרי כמה דקות שהחזיק לי את האצבע התחיל לבכות וע’ אמרה לי  תרימי, תרימי אותו. (מחשבות שרצות בראש: אני אפיל אותו והוא ימות או שלפחות יהיה לו מום. אני ארים אותו לאט לאט ואשים לב שהראש שלו לא עף אחורה. איזה מזל שלא עישנתי אחרי שיצאנו מהעבודה. מי יהיה האבא של הילדים שלי?). הרמתי את הדבר הקטן שמיד מצא את מקומו אצלי וכהרף עין התפשטה בכל הגוף שלי  תחושת רוגע בלתי מוכרת. כל הערב שהיה לאחר מכן הוקדש לתחושות המשונות האלה שנמתחו כשהוא היה כל כך קרוב אליי במהלך הביקור. אני עדיין לא מוכנה לטרול תוצרת דיימונד אבל אין ספק שהמפגש אתו גרם להרבה מעגלים בנשמה שלי להיפתח.

-

ביום ראשון השבוע התחתנה החברה הוותיקה הכי טובה שלי. אשה מדהימה שאתי כבר 13 שנים. היא התחתנה עם בחור מקסים, חכם וצנוע שהספיק לי מבט אחד בעיניו כדי לראות כמה הוא יפה. החתונה שלהם היתה מרגשת ונפלאה ובאתי כאחרונת המרוקאיות עם תספורת, פן, פרנץ’, שמלה ירוקה חדשה, פלטפורמה ופלסטרים בזרתות של הרגליים. השתכרתי כהוגן ורקדתי עד שלוש וחצי בבוקר -  פאק יו איי וונט דו וואט יו טל מי ואיים ברינגינג סקסי באק כאחד. הדיג’יי היה מוכר הדיסקים המיתולוגי מ”מידאס” החנות שהתקיימה בדיוק בתקופת ההתבגרות שלנו בתחנה המרכזית הישנה בראשון (זצ”ל). איזו אמת היתה שם במסיבה האדירה הזאת, שנזכרתי שרק אמת עושה כייף.
-

כשאהובי צוחק כל הפנים שלו משתנות למשהו אחר לגמרי, אני אוהבת כשזה קורה. זה חבל לי שזה לא קורה הרבה בזכותי.
-
 

18 בנות – מסיבת רווקות. אני: קטסטרופה. אחרי שדפקתי על כל דלת בבית, שקיללתי מכל הלב, שבדקתי במראה שאני אכן מכוערת מאד כרגע, שכל מי שהביט בי ברחוב (הרבה פעמים צריך רק כוס בשביל המבטים האלה) חטף ממני את שאיפות הזין שלי הממומשות באצבע אמצעית מונפת אל השמיים, על לא עוול בכפו. שמעתי את מאשין גאן של פורטיס הד בריפיט באזניות וכשנכנסתי למונית שירות התיישבתי בפינה הכי מרוחקת כשלידי בחור צעיר ואתיופי שבכל הסיבובים עף עליי והבטן מתהפכת ופעמון הזכוכית בעמודיו האחרונים סוגר עליי. כל כך הרבה שאלות שאי אפשר לשאול.

כשהגעתי לבית של החברה הנשואה מאד של הרווקה שבקרוב תוסיף שם משפחה נוסף לשמה הפרטי, ממש כפי שב – I’m Not There ג’וד יורה על כל הקהל שלו, דמיינתי איך אני מרססת את כל הבנות היפות שהיו שם. לא הכרתי אף אחת למעט מפגשים אחדים עם אחדות מהן, אבל כולן נראו לי אויבות חייכניות עם פשטידות בידיים. יצאתי לסיבוב בשכונה (רמת אביב - פגשתי ברחוב אשה עם עם הרבה יותר מדי ציוד אופנתי לרכיבת אופניים רוכבת באיטיות ברחבי השכונה, אפילו היו לה את משקפי השמש האלה עם הצבעים כמו בתחילת הניינטיז. תמיד לרוכבי אופניים חסר כל כך הרבה טעם. גם לשייטים וכל מיני ספורטאי מים כאלה ואחרים. לא מבינה את זה.) וחזרתי כשאני אוחזת בצווארי בעדינות כמו רגע לפני שחונקת אותו. זה האיבר שלנו, הצוואר. בנוסף, מתוך כל החבורה הייתי היחידה שמעשנת סיגריות. היחידה! אני חושבת שזמן רב לא קרה לי שממש לא היה לי נעים להיות המסריחה הבלעדית של השיער המושלם של האוכלוסיה הסובבת אותי. אודה ואומר שכשכלת בר המצווה הגיעה הדברים הפכו להיות הרבה יותר נעימים וטובים ואפילו חייכתי הרבה. עם זאת, אם אי פעם אתחתן אני מודיעה לעולם: אין שום סיכוי לאירוע מסוג זה. אני ממליצה על השתכרות מהסוג הפטאלי (ג’ין?).

-

לפעמים אני מרגישה כמו עומדת על ככר גבוהה, נניח ככר דיזנגוף, שמונחת על בניין גבוה, נניח הבניין הגבוה של דיסקונט שאפשר לראות מכל מקום בעיר כמו מזכיר לך בחיוך פאלי שצריך לשמור על כסף, במיוחד שממש מתחת לדיסקונט מופיע שם המשפחה היהודי המדכא ביותר “לוינשטיין”. אז בכל מקרה, אני עומדת שם גבוה, קרובה באופן יחסי לעננים, בוחנת איך הם משתנים ומתקרבים אחד לשני ומתרחקים גם לפעמים ענן ועננה שישנים גב אל גב, לפעמים מתאחדים או לובשים צורות חדשות לגמרי כהרף עין, והשמש והרוח מעניקות להם בכל פעם משמעות אחרת כלפי אנשים אחרים שחוצים כבישים או שורכים שרוכים או בדיוק יצאו מהמקלחת (הפניה מיועדת לנשים וגברים), ואני שיושבת שם יכולה לראות וגם ממש להרגיש איך העיניים שלי נוצצות בגובה רב (מרגישים את זה בערך כמו שמרגישים צורך לקנח את האף) אל מול התנועה אבל הידיים כמו רוקדות ריקוד אחד מוטמע וספציפי – אחת שתיים שתי אצבעות לפה, אחת שתיים אל הברכיים - והרגליים – קשורות בכח רב אחת לשניה וכסא לא מעץ ולא מברזל אלא ענן אחד סמיך כמו פוף שאם אשב חזק מדי ירטיב את כולי בגשם שלולית, וההתרחשות נמצאת שם מעלי ואוכל לתאר בשפה דלה איך כל זה מתרחש אבל בעצם - -

אני רק רוצה להגיד

מלים והברות

שהן טעויות גלויות כל כך.

לגלות את האימפוטנציה המושלמת ליצירה בעולם ללא שליטה.

-

(הכותרת: מ We Carry On של פורטיסהד, החלק השני: אני חוששת שנובע מצפיה ממושכת ב”עמוק באדמה” שמשפיעה עליי הרבה יותר ממה שאני מוכנה).

במדבר הערום שנפרש מסביב
אני עומד בפישוק
רגלי האחת תחת שיטה בודדה
ורגלי האחרת לאור וחום חשופה
שולה ללא סדר זכרונות ישנים
ממעמקי תיקיות העשויות פחמן ומימן
שואף מלוא ראותיי את האוויר השקוף למראה
ליצור עוד מקום
כי פח המיחזור כבר מלא.

“רוצה לעזוב, אבל לא פראייר. מבין סבל – רק בכמויות”.

ביום רביעי האחרון, אחרי מרחץ-זיעה-יוגה שפתח לי צ’אקרות געגוע, נסענו לירושלים. המטרה: הופעה של אנטיביוטיקה. להקה שפגשתי לראשונה במייספייס (מפתיע), ונפלתי מלהיט היסטרי שהתנגן בבוטלג די נוראי בנגן שלהם. עבר איזה זמן והכרתי את הסולן שלהם שהוא איש מקסים ומיוחד, התוודעתי לתהליך ההקלטות שלהם שלבסוף יצר דמו של ארבעה שירים שכל אחד מהם: משהו משהו. אפשר להקשיב להם אגב, באתר שלהם פה. אחד מהם, “דליה בן שושן”, נתן לי את ההשראה לאוסף האחרון שעשיתי לפורום מוזיקה ישראלית שמאיזושהי סיבה מוזרה אני לא מצליחה להעלות להורדה כרגע. בכל מקרה, חיממו את אנטיביוטיקה, ההרכב של בועז גולדברג וקובי אור, נמק. נמק לא מטיילים אלא דורכים כמו חיילים באזורים קשים, דוחים, ששורטים. גולדברג מציע מיטות דוקרניות עם גיטרה ותוף, אור מקריא את הטקסטים בקולו השבור והמחנך. יצאתי החוצה כשחברה טובה שלי הגיעה וזה היה בדיוק כשאור הקריא משהו על זונה שהטיפוס הנאלח שמזיין ורוצח אותה מבקש שתתן את קרעיה לגדולי האומה המתים. יצאתי לחברתי והיא אמרה לי “מה זה, את מביאה אותי להופעות שאפילו את לא עומדת בהן?” אור יצא ושאל למה לא הייתם. אמרתי לו, אל תדאג, אני מרגישה אחרי ההופעה הזאת הרבה יותר רע ממקודם. מיד מתוך כמה שלוקים של וודקה עלתה לי לראש מטאפורה. כשטיילתי בג’ונגלים של בוליביה החיות שהיו הכי שכיחות שם היו – יתושים. ספרנו מעל שלוש מאות עקיצות על חלק הגוף שלי שמשתרע מאזור המתניים ועד הברכיים האחוריות. סבלנו סבל כבד, התגרדנו כאחוזי אמוק, עד שעשינו מעשה. לא זוכרת מי זה היה שהביא לימון וחרך את עקיצותינו בכאב ועונג אדירים במעין מסאז’ אימים. כך הרגשתי אחרי ההופעה של נמק. אנטיביוטיקה הופיעו אחריהם, ועל אף המחנק של החדר הצליחו להביא את הרגליים והלב לזוז.

“יש חג לאילנות, הגיע הזמן להתאהב בכל מה שיכול לחיות”

בשלושת הלילות האחרונים התקיים פסטיבל שנטי לולו. פסטיבל אנטי שנטי שהתקיים בשדות של גבעת ברנר ואורגן ע”י חבורת אנשים שאינני מכירה בשמות אבל יכולה לתאר איך כל אחד ואחד מהם נראה ומתנהג בהופעות. זן מיוחד של אנשים מקיבוץ גבעת ברנר שמכונים בפני אנשים רבים “הגרביצקים“. הגעתי לשם לבד, בידיעה שיהיו שם מיטב מאנשי האמת שאני מכירה. בדרך הקשבתי ל”לאהוב בלי להכיר” של דני הדר. צעקתי בקול רם באוטו “קח אותי, קח אותי, קאאאאאאאאאח אותייייייייייייייי”. וגם “אכלתי והקאתי בלי שאף אחד ידע, פתחתי את הלוח וחיפשתי עבודה אחרת” וגם צחקתי בקול רם מהקול הסמכותי “לבד זה לא! מסובך”.

מלים כל כך חסרות רוח בשביל לתאר מה שהיה שם בשני הלילות שהייתי שם. לא ראיתי אהבה כל כך גדולה ליחד ולמוזיקה כבר המון המון זמן. לא היה שום ניכור בשום נקודה באוויר במקום הזה, הכל היה מלא באמת חשובה וגדולה של “לא לעשות עניין ורק להיות”. הופיעו שם להקות וניגנו שם אנשים במישמש ובלי פחד להרדם ובלי פחד לשמוח, בלי פחד לדבר ולהציע ולרקוד ולעמוד ולהזיז את הרגליים ואני לא פחדתי בכלל לבכות. הרגשתי פיזית איך אני יכולה להחזיק וללטף את המזל שיש לי בידיים ושהוביל להיכרות עם כל כך הרבה אנשים שאני לא באמת מכירה אלא רואה בעיניים מסועפות ויודעת שהם טובים. בצער לי לא נשארתי לישון שם בעקבות מס’ דברים שכללו חולשה ועבודה, אבל דפק לי הלב כל הדרך חזרה עם הידיעה הנעימה הזאת, את יכולה ליפול אחורה ולהרגיש בנוח עם זה. מייחלת לימים חזקים יותר עם כוחות פנימיים בעוצמה גבוהה להחזיר אהבה להשראות שלי בכלים חדשים.

“איזה שעמום, להסתכל כל החיים על בחורות, לדבר על עבודה גם בשעות החופשיות. לרצות הכל בלי להשתנות”.

בלילה השלישי לא הייתי כי הלכתי למסיבת יומולדת של חברה טובה, שהסתבר שזו לא היתה מסיבה בדיוק שלה, אלא מסיבה של מלא אנשים שיצאו כרגע מחדר כושר או מצפיה אינטנסיבית בערוץ שתיים או מטיפול להלבנת שיניים, או מאיזה סשן עם איזה קואוצ’ר, או ממגזין בלייזר, או מפתח תקווה, או מהשעמום הנוראי שהחיים שלהם מייצגים. עמדתי בכניסה לבניין המשרדים שעל הגג שלו התקיימה המסיבה וכשדיברתי בטלפון עם אחות נפשי, ניגש אליי טיפוס דוחה שהיה ככל הנראה הסלקטור וביקש ממני להפסיק לדבר בטלפון בתוך הלובי כי אני מפריעה לתנועת הבליינים המגעילים שהיו שם. אני חושבת שנבחתי עליו כל כך חזק שהוא שאל אותי “את רוצה להרביץ לי אולי? להעיף לי סטירה?” עניתי לו שאני באמת במצב רוח מאד אלים אז שלא יתקרב. לפעמים השורשים המרוקאיים שלי יוצאים החוצה גם בכעס ולא רק בחום. מעבר לעובדה שהמוזיקה היתה די מחורבנת במסיבה היא גם היתה בווליום נורא נמוך ואנשים לא ממש רקדו אלא יותר נעו על איזה ציר משונה של רגליים ועיניים לכל הכיוונים. היתה לי בחילה. המקום הזה היה כל כך אנטיתזה לשני הלילות הקודמים שלי. הדבר היחידי שהחזיק אותי מלא לעמוד בעמדת הדיג’יי ולעשות חראקירי ולזרוק את איבריי הפנימיים לכל עבר, היה האהבה החזקה שראיתי אצל החברות הטובות שלי בעיניים. כפיצוי הלכנו א’ היפה ואני לאכול דברים משמינים בארומה. (בארומה!). במונית הביתה עברנו ליד בית כנסת וראיתי שם מישהו מעשן עם כיפה מחוץ למקום. אמרתי משהו על זה לנהג והוא אמר שבשבועות מותר ויש שם איזה “אש התמיד” כזאת שמדליקה לכולם את הסיגריות וגם ציין שרק חבל שהם לא מעשנים ג’וינטים זה בטוח יביא אותם ללמוד יותר לעומק בתיקון.

“טעות ראשונה היתה לצאת מהמיטה, טעות שניה היתה לפתוח את הפה. אם מטעויות לומדים אני למדתי לחשב את המחיר שמשלמים. מה עושים? שותים לאט כוס מים פושרים”.

חם. אני מזיעה בלילה. לא ישנה טוב, לא ישנה הרבה. הלב והמוח שלי הולכים מכות אינסופיות ויוצרים חלומות מדכאים. יוצרים חלומות בהקיץ מדכאים. הקיץ הזה, אני מרגישה, יענה על הרבה שאלות, זה מפחיד. זה מסקרן.

*השורות ששזורות בגוף הפוסט הן מתוך האלבום שעדיין לא יצא ללהקת “מורה חיילת” בפיתקית. אני מוצאת אותו נוגע בהרבה נקודות אסטרטגיות בגוף ובנשמה בכל מיני אמצעים שהם לא רק מלים. אני מניחה שאפרט בהמשך.

מאז שאני זוכרת את עצמי, כילדה קטנה, הייתי רגישה ורומנטית עד כדי יאוש. עוד מהגן פינטזתי על חבר שילך אתי יד ביד, יאחוז בלי להתבייש לפעמים בידי השמנמנה. כשהייתי בכיתה ו’ היה לי חבר, אביב, הוא היה מקובל וגם יפה מאד ובלונדיני. לאביב היה חבר שקראו לו יניב, והיתה לו חברה: מיכל כהן. היו לה עיניים ירוקות ויפות והיא היתה ילדה מופרעת אבל חכמה, באופן יחסי לפחות. בכל מקרה, באחד מהצהריימים אחרי בית ספר, הלכנו עם ביסלי בצל ובייגלה לגג של אביב בבית, אכלנו וצחקנו. דאבל דייט כזה. ואז, הסתבר לי שהסיבה שלשמה נתכנסנו היתה שיניב ומיכל יראו לאביב ולי איך להתנשק. אני זוכרת את היום הזה כל כך חזק, את מזג האוויר האביבי שהיה, רוח נעימה ושמש בלי לחות ברחובות של מרכז ראשון התמימה. יניב ומיכל, עם כל פירורי הביסלי, התנשקו צרפתית, הלשונות שלהם שיחקו את המשחק האלים הזה של למטה למעלה למטה למעלה לצדדים בלי שום תשוקה. לא הסכמתי להתנשק עם אביב, זה נראה לי מגעיל. אחרי מעט זמן הוא נפרד ממני ואח”כ מיכל והוא נהיו חברים וכל הזמן צחקו עליי וקראו לי בשמות שמאד מאד העליבו אותי ואני זוכרת במעורפל גם מכות אחרי בית ספר. אחר כך כבר הספקתי להיות חברה של ערס אשכנזי אחד מכיתה טיפולית שראה לי את התחתונים כשערס אחר הוריד לי את המכנסיים וברחתי למדרגות אחד הבתים והערס שלי פיצץ אותו מכות. הסוף הטראגי הוא שמיכל, אחרי כמה שנים, נהרגה בתאונת דרכים. אני חושבת שהיא היתה בת 14 במותה ונראה לי שלא הייתי כל כך עצובה. רק חשבתי שהיא היתה נורא יפה. מעניין איפה אביב היום. בטח מהנדס תעשיה וניהול.

בגיל 14 התנשקתי בפעם הראשונה, וזה היה עם צרפתי אחד בסאמר סקול באנגליה. קראו לו מתיו והוא היה ממש פריק והיו לו דוקטור מרטנס ירוק-רעל. אני זוכרת שכולם אמרו במסיבת סיום “תראי איך הוא בולע אותה” ולא היה אכפת לי בכלל. זה היה לצלילי kiss from a rose של seal. אחרי חמש שנים פגשתי אותו במקרה, כשעבדתי בדיוטי פרי. הוא היה בן 20, והתחתן (!!) עם צרפתיה שההורים שלה ישראלים, אז הוא בא לבקר בארץ לירח הדבש שלהם. לא אשכח זאת בחיים, הייתי קופאית, בדיוק התחלתי משמרת והגעתי עם המגרה הענקית של הכסף עם דולרים ושקלים כדי להכניס לקופה כשהוא קרא בשמי. בסאמר סקול, היה קורא לי MITHAL ורק אחרי כמה ימים הבין איך מבטאים את זה. ובמבטא צרפתי זה היה מהמם. כשקרא בשמי, כולי בת 18, ישר זיהיתי את קולו, אבל פניו היו בוגרים ושיערו, שהיה ארוך ויפיפיה, נגזז עד לקרחת. כמעט הפלתי את המגרה. התחבקנו והתנשקנו ומעניין אותי איפה הוא היום. מתיו הצרפתי שלימד אותי איך מתנשקים (וגם איך לעשן).

עם השנים והציניות והסקס הסתמי ושינויי הגוף הארורים, הרגשתי פעמים רבות איך עוברת הרומנטיקה כמו היתה תאים סרטניים שהכימותרפיה של החיים הורגת. היום, אני יכולה להגיד לעצמי – בולשיט. זיוני מוח. הילדה הקטנה שהייתי, ששבויה בנשיקות לאור נרות ושקיעות, הפכה לילדה גדולה שמבינה את הצרכים שלה בחום, בגדילה משותפת, בשיתוף אינסופי וכנות אינסופית בתוך אהבה. אני מתפתה להתאהב בקלות באנשים שאני קולטת אצלם את מה שאני זקוקה לו, אני מאוהבת לחלוטין בכל החברים הקרובים שלי, התאהבתי בעבר באנשים שלא הכרתי וראיתי אצלם ניצוץ, אני מתאהבת בקלות כשמישהו (או מישהי) רואה את מי שאני ומחייך לעצמו בהבנה. אפשר לנצל אותי בקלות כשאומרים לי דברים שאני רוצה לשמוע, אבל מסתירה שאני רוצה לשמוע, ואני מזהה איזושהי כנות. אני מחבקת ומנשקת ואני בוכה המון, ואני מתרגשת ממוזיקה ומכתיבה ומתינוקות ומהאנשים שמזכים אותי באהבה שלהם, מילדים שרצים להורים שלהם. (חייבת לספר את זה: ביום ששי עליתי במעלית לבית הוריי, כשאתי עלה השכן השמנמן והחכם ובתו הקטנה מקומה שביעית, ועוד שני שכנים חדשים שגרים בקומה שלנו, צעירים ורוסים ונראים נחמדים. הילדה היתה בת חמש או שש, והיה נראה לי שהיא מתביישת כי נעלמה בין רגלי אביה וחיבקה אותו כשפניה מוסתרים מאתנו, שאר שוכני המעלית. בערך בקומה שניה אמרה לו, אבא, אני אוהבת אותך. כולם חייכו והוא אמר “מה צריך יותר מזה” והשכנים הרוסים הנחמדים אמרו בהתאמה “לגמרי” ואני – ישר התחלתי לבכות. כשיצאו היא ברכה את כולם בשבת שלום ואני רק חשבתי איך אסביר לאמא שלי את הדמעות כשאכנס).

בקיצור, אני יכולה להגיד בשלמות, ותודה ליערה, שזו אני. ואני מרגישה צורך לכתוב ולפרסם את זה כדי שאוכל לראות את זה גם בעוד כמה שנים ולהיווכח שהכל בסדר אתי.

אבל האמת – שכרגע – מה שהכי בא לי לעשות, זה להשתכר עד שאשכח את שמי. ואת שמו.